במציאות אופטימלית, מופע כמו "לילה אחד באפריל" היה מתרחש בעיר כמו תל אביב מדי ערב. כמו שבכל ערב נתון תוכלו לתפוס בלונדון את "מלכודת עכברים" של אגתה כריסטי. כמו שבכל ערב נתון בווינה תוכלו ליהנות מ"ארבע העונות" של ויואלדי בכנסייה שלידה הוא קבור, כך תל אביב, כך ישראל, זקוקה מדי ערב, או לפחות פעם בשבוע, ל"לילה 1 באפריל" ולקרן פלס, לאירוע שמייצר תחושות ואנרגיות בקנה מידה כה גדול, שכל מי שיוצא ממנו מרגיש שעבר חוויה מחזקת, שהטעינה אותו בכוחות מחודשים לחיות את החיים, לאהוב, לחשוק, להתגעגע, לארוג, לכעוס, להביט בראי ולאהוב את מה שהוא רואה, וגם, כן, לרצות לעשות סקס. מופע נשי מאוד, חשוף מאוד, מעצים מאוד, ששם את האישה במרכז הסיפור של החיים, דווקא בעידן שבו האקלים הפוליטי במדינה מדבר על צניעות, הדרה וקיפוח. "לילה אחד באפריל" הוא הגנרטור שתל אביב החופשית הנשית צריכה להפעיל כדי להתנגד לישראל הגברית, שנדמה שסוגרת עליה.
המופע של פלס, ייחודי בנוף המקומי, מגיש אותה ואת חייה לקהל במלוא הדרה, כשהיא בשיאה האמנותי. מהאלבומים הראשונים שלה היה ברור שהיא חיה במחזמר, במלודרמה בלתי נגמרת, שהשירים שלה, שמדברים עליה, הם קטעים מההצגה הגדולה של חייה, שבה היא השחקנית הראשית. ב"לילה אחד באפריל" פלס הפכה את המטאפורה למציאות וחיברה מחזמר על חייה, בעיקר על יחסיה עם גברים. על כל האקסים, האיתיים, אלה ששברו לה את הלב ונטשו, על בן זוגה נועם טור ועל גברים מהחלומות. החשיפה האישית, שהיתה סימן ההיכר שלה מהרגע הראשון, הגיעה במחזמר הזה לגבהים ועומקים חדשים. היא כתבה על התאהבות, אהבה, תשוקה, סקס, יחסים, פרידות וחיפושי לב, כמו שרק משוררות כמו יונה וולך הרשו לעצמן, עם חדירה לפרטים אינטימיים בסגנון סופרות כמו קארין ארד וננו שבתאי. וזה נפלא, כי זאת קרן פלס העוד יותר אמיתית מקרן פלס של האלבומים. ב"לילה אחד באפריל" היא חסרת עכבות, נטולת פילטרים, טוטאלית, אולטרה אמנית.
"לילה אחד באפריל" עלה לפני שלוש שנים בתיאטרון "הבימה" כמחזמר קברטי, משם נדד לבמות בקנדה ועכשיו בגלגולו הנוכחי בהאנגר 11 הוא מופע מוזיקלי בשילוב שחקנים ואלמנטים של תיאטרון, כלומר בעיקר שירים, כמו "גבר לא בסדר", "זה אסור", "דרוש ריבאונד", "אין סיפור אהבה מושלם" ושירי הנושא "לילה אחד באפריל" ו"כל שנה יש אפריל", עם כמה קטעי קישור ביניהם. גורי אלפי בתפקיד המספר, רביב כנר בתפקיד הגבר שמולה, שנכנס היטב לנעליו של אמיר דדון מגרסת "הבימה", שלוש שחקניות-זמרות-רקדניות ובראשן אפרת אביב החצופה והמטריפה, הרכב מוזיקלי מלווה על טהרת המוזיקאיות הנשים ואורחות מפתיעות בדמותן של ירדנה ארזי ושי המבר.
ויש במה מוגבהת בצד ושירה מתוך הקהל, וירידות אל הקהל, באווירה קברטית, ובמרכז הקרקס רב המשתתפים, פלס, יוצרת-זמרת-כוכבת עם כישרון נדיר, קול אדיר, נגינה נהדרת בפסנתר, אומץ בלתי נגמר לחשיפה אישית עד רמת הסי.טי, כריזמה שממלאת את כל האנגר 11, אישיות בימתית כובשת, תבונה של אמנים גדולים, יופי מהפנט ובקלות האישה הכי סקסית בישראל כיום.
היו בישראל זמרות סקסיות, שהפנטזיה היתה חלק מהקסם שלהן, שלכד את הקהל. ריקי גל, ריטה, מאיה בוסקילה, אפרת גוש, נועה קירל. מישהי שמחצינה את הסקסיות שלה לאורך מופע שלם, כמו שפלס עושה ב"לילה אחד באפריל", לא הייתה. וכשהיא מורידה את הג'קט וחושפת את הבגדים הצמודים, הקהל נטרף ממנה. מההעזה, מהעוצמה, מההתפרצות. כשהיא יורדת לקהל לחפש לעצמה גבר ופונה למישהו, הוא אומר לה: "תשאלי את אשתי", ואשתו אומרת לה: "לילה איתו? אני מצטרפת אליכם!". וכשפלס מעלה את אותה האישה לבמה, לרקוד ולהתגפף איתה ועם השחקניות, אותה אישה לוקחת את המיקרופון ואומרת לקהל: "יש דבר יותר סקסי ממנה??!".
ובכל זאת, פלס מצליחה שלא להגזים את עצמה, באמצעות טריק פשוט - את הקטעים הבאמת גסים וקיצוניים מבצעת אפרת אביב, שכאילו מגיעה לאורגזמה מול הקהל, שמדברת ושרה על סקס בגובה העיניים בשפה יומיומית ושלוקחת על עצמה את קטע הקללות, ש"בן זונה" היא הפחות נוראה שבהן. ויש גם רגעי קרינג', כמו למשל ירדנה ארזי, שבסיום השיר "לב ארטישוק" מוצאת את עצמה יושבת על כורסה כשלמרגלותיה ארבע השחקניות מזייפות אורגזמות, או רקדנית על עמוד בלבוש מינימלי, שמפציעה בקטע אחר.
ולמרות כל התעוזה, יש משהו ב"לילה אחד באפריל" שהוא קצת מיושן. על סקס ואהבה חופשיים ועל שחרור האישה, דיברו בעולם כבר לפני שישה עשורים. המחזמר מדבר כמעט לכל אורכו על גברים ונשים, בצורה די סטרייטית. נכון, בשיר שבו פלס וכנר שרים על אקט מיני ביניהם, שתי שחקניות מתגפפות זו עם זו על הבמה, אבל זה עדיין לא חורג בהרבה מהפנטזיה הסטרייטית. המחזמר לא באמת מציע אופציות של זוגיות אחרת. ואולי זה מה שמתאים לרוב הקהל, למיינסטרים, לאלה שיצאו מההאנגר עם אור על הפנים, כאילו השילו מהם את כל הקליפות. הנשים שמזדהות, שמרגישות חופש ושחרור והעצמה, והגברים שמפנטזים. משני הצדדים מדובר באפרודיזיאק.
בהדרנים היא עולה לבמה לבד ונותנת בא-קפלה את "רק אלוהים ישפוט אותי", שמספר גם הוא על חייה, עם שורת המפתח "תפטרי מהבושה, להיות אישה זה משחרר", והמעריצות שרצו לשורה הראשונה צורחות איתה את הפזמון. היא מסיימת אותו בצעקה גדולה, שמקבלת מהקהל רעם כפיים. ואחרי שכנר מפציץ עם "רסיסים" היא חותמת עם "מבול", שיר שגורם לך להתאהב בה בכל פעם מחדש. כי אי אפשר שלא לאהוב את קרן פלס, שב"לילה אחד באפריל" מביאה את עצמה לטופ ומעניקה לקהל חוויה בלתי נשכחת, בדרכה הייחודית. אין לנו עוד מישהי כמוה.