תסתכלו עלינו – תראו חירייה

"סקרבאו" הוא סרט מגניב במלעיל. יש בו מוזיקת טכנו טובה, סמים בשפע, עריכה קליפית ואת דן תורן כמובן. די.ג'יי איטלקי ונלהב מגיע לארץ זרה. ארץ חונקת, לוהטת וחסרת סבלנות, אבל נדיבה ומרתקת. הארץ הזו היא ישראל שלנו, ומההתחלה היו לדי.ג'יי רוקו אנרגיות שליליות עם המקום הזה. בשדה התעופה ביקשו ממנו להוריד את התחתונים ולהתכופף, נהג המונית ניסה להתקמבן על חשבונו, והגרוע מכל, אוסף תקליטי הטכנו הנדיר והיקר שלו נגנב עוד ביומו הראשון כאן. העלילה מלווה את סיפור המרדף ההזוי אחר המוזיקה האבודה, ובמהלכה מתוודע די.ג'י רוקו להוויה הישראלית, על יתרונותיה וחסרונותיה.

ההוויה הישראלית אותה פוגש האיטלקי אינה התערובת המוכרת של קונפליקט, אבטלה וגזענות. הסרט בחר להציג מציאות אחרת המתקיימת כמו חממה בלי חלונות בגבולותיו הצרים של גוש דן. העלילה מתרחשת בעולמם הצפוף של צעירי תל אביב, כרם התימנים, קרמבו רקורדס ומסיבות טראנס בפסגת הר הזבל חירייה. הדי.ג'י מרוט העצבים והמזיע פוגש פיה תמימה ותמהונית, יעל צוקר המקסימה, המוליכה אותו דרך סיטואציות פסיכדליות ומנטליות ישראלית מציאותית לחלוטין, עד המוזיקה השמימית, האחת והיחידה אותה חיפש.

הגישה הקצת ילדותית, המתלהבת מסמים, והביקורים החוזרים במקומות סמי-מגניבים כמו החור בשחור, קדמת עדן וקרמבו רקורדס, יצרו סרט מאוד פרובינציאלי. קיומו מחוץ לישראל או מחוץ לתל אביב מוטל בספק, וקהל היעד שלו מצומצם. גישה בוגרת וביקורתית יותר מצד היוצרים היתה מוציאה אותם מהביצה המקומית ומאפשרת להם אמירה אוניברסלית מעניינת.

למרות הצבעים הפסיכדליים והסיטואציות המוטרפות, קסמו של הסרט מצוי ברגעים המציאותיים החדים שלו. אלו הרגעים בהם ניתן לראות קולנוע אמיץ ומקורי. כאשר הגיבורים מנגבים בטבעיות את אבריהם בתום מעשה האהבה בעזרת פיסת נייר טואלט, הרגשתי שהבמאי התחיל לדבר. כשמסיבת הטראנס למרגלות חירייה נראית כמו מסיבת טראנס ישראלית, קטנה, עלובה ומנותקת, הרגשתי שסוף סוף התחילו לספר לי את האמת. במעברים בין רגעי המציאות להזייה ניתן היה לחוש בפער שבין איך שהיינו רוצים לראות את עצמנו לבין איך שאנחנו נראים.

אבל לא במסרים מעמיקים שכאלה עוסק הסרט, וייתכן שהסתירה הפנימית הזו מצויה רק במוחי הקודח. הסרט מנסה להיות כיף טהור, מוזיקת טכנו מקפיצה, דמויות צבעוניות ואנשים יפים, ובכך הוא מצליח. "סקרבאו" מוקרן בהצגת חצות בלבד בימי חמישי, ומתפקד כזריקת אדרנלין מקפיצה לבילויי סוף השבוע. באותו סוף שבוע צפיתי בסינמטק בסרט אחר לחלוטין המתרחש בישראל, "התערבות אלוהית" של אליא סולימן. תל אביב של די.ג'יי רוקו ונצרת של סולימן נמצאות בשני יקומים שונים, ובחירתו של סקרבאו להתמקד רק בעולמו שלו היא לגטימית, אבל מול "התערבות אלוהית" היא מרגישה כמו עוד יצירה מקומונית ופחות מעניינת.

* הסרט יוקרן הערב, חמישי, בחצות בסינמטק תל אביב