האם אפשר לזכור זיכרון של מישהו אחר? זיכרונות נתפשים בדרך כלל כחלק מהחוויה הראשונית, האותנטית, של הזוכר שהיה שם. את החוויה שהפכה לזיכרון, הזוכר יכול להעביר הלאה, אבל לגבי המאזין או הקורא אלה זכרונות זרים, בשחור-לבן. טקסי יום זיכרון אמורים להפוך את הזכרונות הפרטיים לזיכרונות שכולם יכולים לקחת בהם חלק. במובן זה הרבה פעמים מדובר בתעשיה של זיכרון שמרכיביה ברורים מראש. החיים הופכים לזיכרון, והזיכרון לסיפור שמעבירים הלאה בימים המיועדים לכך.
הספר "המהגרים" (כתר) לא מקיים טקס זיכרון. יהיה קשה לדלות ממנו טקסטים להקראה בטקס בית הספר. "המהגרים" הוא מסעו של המהגר שחי בהווה, ונוסע בדבקות בעקבות זכרונות מעבר שלא נכח בו. המספר-המהגר יוצא למסעות המתקיימים בו-זמנית בעבר ובהווה. זהו מסעו של החוקר שלאחר המוות אבל גם מסעו של העד ומסעו של הזוכר.
הצילום הראשון שמופיע ב"המהגרים", לאחר תמונת המחבר, מציג מצבות נטויות פזורות בדשא. זו אחת מעשרות התמונות שמופיעות בספר, חלקן צולמו וחלקן נאספו על ידי המחבר/מספר. הפתיחה בתמונה של בית קברות רעוע היא לא מקרית. בהרבה מובנים "המהגרים" הוא שיחה עם המוות שבתוך החיים, עם הירייה שלעתים נורית עשרות שנים אחרי שהרצח התבצע. הספר בנוי מארבעה חלקים, כשבמרכז כל חלק עומד אדם שהמספר פגש או פוגש. הגיבורים אינם מכירים זה את זה ולכאורה חייהם קשורים רק בהיכרותם עם המספר. למעשה, ארבעתם חולקים חוויית יסוד של עקירה, של עולם הרוס שהם עצמם השרידים מעברו.
המספר מתפקד כסוכן נוסע של הזיכרון. בעקבות הזמן האבוד הוא מסייר בזירות הרצח, שנים אחר כך, כשנדמה שכל הראיות נמחקו. אבל המספר מייצר ראיות חדשות לעבר שהיה - הוא אוסף תצלומים ישנים, מצלם את מסעותיו, מקשיב לעומדים במרכז סיפוריו ולאנשים שהכיר. חייהם נבנים עבורנו מפרטים, ממכתבים שכתבו, מהבית בו גרו, מהנוף שראו מחלונם. המספר הופך את עצמו לנותן עדות מאוחרת על מקומות, אנשים וזמנים שלא היה נוכח בהם. הטון שבו הדברים מסופרים הוא מינורי, מתחזה לדיווח אובייקטיבי, כמעט מטעה בפשטות שלו. מתוך אותה פשטות מצליח וו.ג זבאלד לבנות, ברגישות מדהימה, פרוזה של גוונים.
כביכול ארבעת הסיפורים עומדים בנפרד, אבל קריאתם ברצף יוצרת אפקט מתגבר. הרגש הטעון והמאופק שמאפיין את הכתיבה, הפרטים הזעירים שהמחבר רואה, מצלם ומוסר הלאה מצטרפים זה אל זה. מתוך התיאורים חסרי הפאתוס של זבאלד מתגבש עולם שקשה לשאתו, עולם של עבר שהופך את המוות לקיים ושריר בחיי הגיבורים. אבל זו לא השלמה עם המוות; אם כבר, מדובר במחאה שנבנית באופן איטי כלפי ההיסטוריה, שהופכת את אותם מהגרים לנושאי הזיכרון שלה. במובנים מסוימים, לעבדי הזיכרון. הגיבורים שונים זה מזה: האחד הוא רופא בריטי קשיש, השני הוא מורה ילדותו של המספר, השלישי הוא דודה של אמו שהיגר לאמריקה בראשית המאה, והרביעי צייר שנשלח כילד אל אנגליה בתחילת מלחמת העולם השנייה.
הגיבורה הנוספת, מלבד המספר, היא אמו של הצייר, ששלחה אליו מכתבים מאוסטריה בימי מלחמת העולם השנייה. במכתבים לבנה היא לא מתארת את מפלצתיותו של ההווה, אלא את קסמיו וכאביו של העבר, את ילדותה והתבגרותה של ילדה ונערה יהודיה, ממשפחה אמידה באוסטריה. תיאורים אלה הם פסגה אמנותית מופלאה, הישג נדיר של יכולת התבוננות ורגישות. אבל השיא לא קיים לבדו. הוא קשור בנימים דקים אל שאר הגיבורים, בהעלאת תמונה חיה של עולם חי שאבד. אותה אשה שנרצחה בשואה היא אולי הדמות החיה ביותר בספר, משום שהיא מצליחה למחות כלפי ההווה המסויט שלה ולשמר את משפחתה דרך שליחת המכתבים לבנה. המספר נוסע בעקבותיה, ומגלה בעיקר נופים ריקים ואת בית הקברות היהודי הישן. הוא הופך לנושא הזיכרון ומקיימו, משום שהוא הופך את עצמו לעד מאוחר של מה שנמוג.
המוטו שפותח את הסיפור הראשון הוא "אל תהרסו את הדבר האחרון: את הזיכרון". זבאלד יצר יצירת מופת שהיא מקלעת של זכרונות. ללא קריאה קפדנית קשה להבחין מתי זהו המספר שנזכר ומתי אלה הגיבורים שהוא הולך איתם או בעקבותיהם. אפילו יומנו האישי של אחד מהם, נקרא בשני קולות. הוא אינו מעלים את עצמו כמתווך, אבל קווי הגבול בין המספר החי לגיבוריו המתים מיטשטשים. הזיכרון והזכרונות אוחזים אותם יחד, כי כולם, בפרפראזה על דברי אבות ישורון ועל דבריו של אחד הגיבורים בספר, כבר אינם מקבלים מכתבים מן הבית.
הדוד אדלוורת, אחד הגיבורים, מאשפז עצמו בסוף חייו בבית חולים לחולי נפש. על הגלויה שהוא משאיר מאחוריו נכתב "יצאתי לאיתקה". איתקה היא לא רק העיירה בה נמצא בית החולים אלא גם איתקה המיתולוגית של אודיסאוס, שנדודיו הרבים הם מסע השיבה שלו אליה. באופן אירוני אותו גיבור אכן ביקר באיתקה במסעותיו, אבל בסוף חייו, מנותק מההיסטוריה שלו, הוא מוצא עצמו באיתקה אחרת שפירושה אשפוז וטיפול אלים במכות חשמל שמביא למותו. במובנים רבים אדלוורת מעולם לא הגיע לאיתקה. הוא נותר המהגר הנצחי וכך גם שאר הגיבורים. אבל לא רק אי-השיבה היא שמצויה בעוכריהם, אלא גם ההבנה שמדובר באיתקה שונה מאיתקה אותה עזבו. גם אם הגיבורים היגרו מרצונם, הם אינם בחזקת מהגרים אלא פליטים של ההיסטוריה ושל עברם.
"המהגרים" הוא ספר מדיר מנוחה, ומייצר עבורנו חיפוש מתמיד אחר התמונה האחרונה שלא ניתן לראות או לצלם. זבאלד הצליח לייצר זיכרון חי, אקטיבי ונושם, המשתנה על ידי המספר וקוראיו. ב-15 בדצמבר 2001 הוא נפגע בתאונת דרכים. וו.ב זבאלד נהרג במקום.
מהו המעמד הקיומי של זיכרון של ריח?
6.3.2003 / 9:53