זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכנו להופעה של "גדולים" יחד. בדיעבד התברר שזאת גם תהיה הפעם האחרונה לתקופה מסוימת. בעולם כבר דיברו על מחלה מסתורית בשם קורונה, אבל בסוף 2019 ישראל עדיין הייתה חופשית, יחסית. ניל הייתה אז בת שלוש וחצי, ונסענו ל"זאפה" הרצליה כדאי לראות את יהונתן גפן. אני לא בטוח מי מאיתנו התרגש יותר.
יהונתן עלה על הבמה עם כובע בוקרים גדול שהסתיר שיער לבן שלא התאים לאישיות של הילד הנצחי. לצדו ישבו יונתן ארצי (הבן של שלמה) ומיקה קרני ושרו את השירים הכי יפים שהוא כתב לילדים, ובכלל. יהונתן סיפר סיפורים בין השירים, הצחיק את הילדים והקסים את האימהות. ככה הוא אהב את זה. ניל מן הסתם הכי אהבה באותם ימים את "הילדה הכי יפה בגן" מתוך הכבש ה-16. "זה שיר עליי", היא נהגה להגיד ואני נהגתי לא לתקן אותה. מיקה קרני ביצעה את השיר בגרסה שקטה ואינטימית, בזמן שיהונתן ירד לרגע מהבמה והלך להתרענן מאחורי הקלעים. ניל לא הצליחה להתרכז בשיר, ולא הפסיקה לשאול לאן יהונתן הלך. היא לא נרגעה עד שהוא חזר, ואז לחשה לי באוזן בלי טיפה של ציניות או רוע: "הוא מאוד מבוגר, אני חושבת שהוא ימות בקרוב".
בתקופת הקורונה קראנו שבעה ספרים של יהונתן גפן, היא אהבה את כולם. מתישהו היא גם החלה להיחשף למוזיקה של בנו, אביב גפן. מדי פעם היא הייתה מתבלבלת בין האב והבן. היה בזה משהו חמוד, אבל גם טבעי. דרך עיניים בתוליות של ילדים, קל יותר לראות את הצבע של יהונתן בתוך המילים של "זה רק אור הירח" של אביב. ביום הולדת 5 שלה היא נשאלה על ידי הגננת איזה שיר היא רוצה שישמיעו בחגיגה בגן, והיא ביקשה את "אהבנו". הגננת אמרה שזה לא שיר שמתאים לחגיגה, אז ניל הסתפקה ב"מקסיקו" של גפן.
שנתיים עברו, ניל כבר בכיתה א' וקוראת לבדה, וכעת היא מתבקשת לקרוא את ספר הילדים הראשון של אביב גפן. מבחינתה, זה הדבר הכי הגיוני שיש. ובכלל, זה באמת טבעי שאביב גפן יכתוב ספר ילדים. הוא כבר בן 50, אבא לשני ילדים וגם אם הוא מזמן חצה את הרוביקון של להיות "הבן של יהונתן", השושלת המשפחתית מחייבת. האבא כתב כמה מספרי הילדים הכי חשובים שנכתבו בעברית אי פעם, ועכשיו גם הבן מנסה. יש בזה משהו מקסים.
לזכותו של גפן הוא תמיד ידע להתאים את השפה לקהל שלו. בשנת 1993 הוא הואשם על ידי המשוררת דליה רביקוביץ' בזלזול בשפה העברית מכיוון שהוא משתמש ב"שפה דלה ודהויה". גפן ענה לה, ובצדק, שהוא והקהל שלו מעדיפים את התוכן על פני הצורה. "אני מדבר בשפה שהקהל שלי מבין. אני מדבר פשוט. רוב המבוגרים באים לילד מגבוה, ואני מגיע אליהם בגובה העיניים. מה שמשנה זאת המשמעות, כל השאר זה שטויות". כעת בספר הילדים הראשון שלו, "סילברלין", הוא מוכיח שהוא יודע להתאים את השפה שלו גם לילדים ואפילו לפעוטות. זה ספר קליל ופשוט שאפשר להקריא לפני השינה, ובזכות הניקוד והאורך שלו (כ-20 עמודים, שמחציתם מוקדשים לאיורים) הוא גם מתאים גם לגיל ראשית קריאה.
זה ספר שקל להחזיק ביד, והפורמט המלבני-רוחבי שלו כמו גם האיורים של ליאת קורן שנראים כאילו נלקחו מסרט גנוז של דיסני עושים חשק לקרוא בו. חבל אפוא, שהסיפור שמתגלה מאחורי הכריכה היפה מתברר כסתמי, מיושן ותלוש מהמציאות של הקהל שלו.
"סילברלין", לפי הכריכה האחורית של הספר, הוא "אגדת חג מולד קסומה ברוח הקלאסיקות הישנות והטובות". קשה להאמין שהוצאת ידיעות אחרונות הייתה מסכימה להוציא לאור "אגדת חג מולד" בעברית (ועוד בחודש מאי!) למישהו שאינו אביב גפן. וגם אם כן, הסיפור צריך להצדיק את זה. בין אם מדובר בניסיון פרובוקציה מגושם ולא מוצלח ובין אם גפן באמת חשב שמה שחסר בארון הספרים של ילדי ישראל הוא ספר על נס כריסמס בעיר לוצרן בשוויץ - התוצאה בעיקר ארכאית.
זה מאכזב לא בגלל שציפינו מאביב גפן לכתוב משהו שמשתווה ל"ילד הכרובית" הגאוני של אביו, אלא בגלל שאביב הוא סטורי-טלר מוצלח מבטן ומלידה. הוא סיפר לא פעם סיפורים על הילדות שלו במושב, על הרעב המילולי והמטאפורי, על ההצלחה. את השיר היפה "נדנדה" שכתב לבנו דילן, בו הוא מספר על האושר שבדברים הפשוטים כמו פנס רחוב כבוי או נדנדה שמחכה לרוח, אפשר היה להפוך לספר ילדים מקסים. במקום, גפן בחר להביא אל הכתב מעשייה באווירה דיקנסית מנוכרת על נגר שוויצרי ובנו שחלומו הגדול הוא לנסוע ברכבת.
האווירה של הספר, שמתרחש ככל הנראה בתחילת המאה ה-20 לפי העלילה שלו, מנסה בכח להשוות תחושה קלאסית לסיפור - אך בפועל נשמע כמו גרסה נוצרית של "פרוזן" לבנים. המסרים החיוביים של הסיפור מכים את הקורא הצעיר על האף בצורה דידקטית שלא הולמת את התקופה. קצת מוזר להגיד ב-2023 לילדים שאם תהיה ילד טוב ויהיה אכפת לך מהזולת יקרו לך דברים טובים, ממש כסיבה ותוצאה. זה שקר. זה אולי המסר הנאיבי שציפינו לו מספרי ילדים לפני מאתיים שנים (ע"ע, "רוח הקלאסיקות הישנות והטובות"), אבל זה מפתיע שהספר הסחי והמשמים הזה מגיע דווקא מהמורד האולטימטיבי. בשורה התחתונה: למעריצים בלבד.
ספר ילדים ראשון נולד לאחרונה גם לעיתונאית והסופרת ענת לב-אדלר, אחרי ההצלחה הגדולה שלה בכתיבה לבוגרים, ובעיקר לבוגרות. ספרה הראשון "כותבת ומוחקת אהבה" הפך לרב-מכר ענק במונחים של ישראל, כשעשרות אלפי נשים נשואות החלו לפנטז על הוספת צבע לחיי האהבה הדהויים שלהן. אחד מקווי העלילה המשניים אך אהובים של אותו ספר נגע בחייה של הסבתא ג'ולייט - וכעת לב-אדלר מביאה את סיפור חייה העוצמתי ומלא ההשראה של ג'ולייט אל קדמת הבמה בספר "עוגיות התמרים של ננה ג'ולייט".
כמו הספר "סילברלין" של אביב גפן, גם רוב הסיפור על ג'ולייט מתרחש בתקופה "קלאסית" בארץ אקזוטית - אלא שהפעם במקום שוויץ בתקופת הכריסמס, מדובר בדרום עיראק של לפני מבצע עזרא ונחמיה. אצל גפן מדובר בסיפור על אבא ובן, אצל לב-אדלר מדובר בסיפור על אמא ובת. כאן ראוי להפסיק את ההשוואות.
בכתיבה סוחפת (אך לא מתיילדת) ענת לב-אדלר חושפת את סיפורה של ג'ולייט שגדלה בבצרה ולמדה להכין את האוכל הכי טעים בעולם, אותו אוכלים היום בישראל נכדותיה ונינותיה. הטעמים והניחוחות עולים מהספר, כמו גם המסרים הפמיניסטיים שמוזרמים אל הקוראים והקוראות בעידון, ובלי להאכיל בכפית. זאת גם הסיבה שהוא יתאים יותר לילדות בוגרות, ולא להקראה קלילה לפעוטות לפני השינה.
זה ספר ילדים ישראלי, כזה שקשה יהיה לתווך לילדים בשפה אחרת - וגם לא באמת צריך. ספר שמדבר בכנות על יהודים בגולה, מספר על עדות והייחוד שלהן, ויכול לתאר את הקשר של אימהות ובנות סביב אוכל בלי שזה יקטין אותן ל"נשים במטבח". בזכות הספר פתחנו בשיחה על השושלת המשפחתית הפרטית שלנו, על למה בארוחת ערב אצל סבתא בעיר אוכלים דברים אחרים מאשר אצל סבתא בקיבוץ, ועל איך, בלי יוצא מן הכלל, לברדוריות בלונדיניות תמיד יגנבו את ההצגה. אחרי שהפכה לסופרת אהובה על נשות ישראל, סביר שלב-אדלר תהפוך מעתה לשם דבר גם אצל ילדות ישראל.