בור רעידות השפתיים והטיות הראש החדות

לולא היה "השעות", הסרט, בנו החורג של "השעות", הספר, יכול להיות שלא הייתי כה עוינת כלפיו. אולי זה בגלל שהסבירות ההיסטורית שהקולנוע ינפיק סרט מעולה מספר מעולה אינה מאוד גבוהה, למרות "שר הטבעות". אולי זה משום שלא הבנתי מה נראה לו, לבמאי סטיבן דאלדרי ("בילי אליוט"), שהחליט להעתיק יצירה ספרותית שמורכבת ממחוות מינוריות ורחשי לב זעירים, לספקטקל קולנועי מקושט בשחקניות יוקרתיות ורדוף מוזיקה אולטרה דרמטית.

"השעות" נכתב על ידי הסופר האמריקאי מייקל קנינגהם כמחווה מפורשת ל"מרת דאלווי" של וירג'יניה וולף. הסיפור ממזג אל תוך רצף אחד שלושה נראטיבים נשיים המהדהדים אט-אט זה את זה. ראשונה היא וירג'יניה וולף, עת כתבה את ספרה המוכר מכל, "מרת דאלווי", כשהיא נאבקת תוך כדי באי-שפיות שלה, כמו גם בבעלה השתלטן. שנייה היא לאורה בראון, ש-20 שנה לאחר מכן קוראת את הספר האמור, המפיח בה מחשבות מרדניות על אודות שממת חיי עקרת הבית שלה. השלישית, בת זמננו, קלריסה ווהן, המכונה "מרת דאלווי" ולכאורה מהווה השתקפות עכשווית שלה, עורכת ספרות בורגנית החיה לה עם בת זוג יציבה, בדירה אופנתית בניו יורק.

שלוש הנשים חשות כלואות בחייהן, מנותבות על ידי שיקולים שלא הולמים אותן ונאבקות לשרוד את היממה הבודדה של הסיפור, שראשיתה במסע לרכישת פרחים. "השעות" של דאלדרי הוא סרט שמבקש לנסח תודעה נשית מערבית שהיא על-זמנית, מעמדית וגיאוגרפית, לפיה מימוש נשי ייתכן רק באמצעות הדיפת הכובש הגברי והשתחררות מהתא המשפחתי הנורמטיבי.

אם מלאכת הצירוף הסיפורית נראית מורכבת, אין זה באמת כך. ההקשרים המרומזים בין הנשים מאבדים בסרט כל עידון ומוצגים במגושמות לראווה. דאלדרי עושה שימוש כמעט מינימלי באיכויות של המבע הקולנועי, ומשתמש באנלוגיות הנסמכות על חיבורי עריכה בסיסיים ודמיון ויזואלי. כאילו בחר לדלל את כל מה שעשוי היה לחייב את הצופה לאמץ מוחו. כך חוסר האונים של וולף בעת התקנת ארוחת הצהריים מופיע סמוך לכשלונה של בראון לאפות עוגה, ולא רחוק מהסרטנים המקרקשים בכיור של קלריסה. אך לא רק צמצום תפקידו של הצופה הוא הבעייתי. קלות האיחוי הסיטה את המרכז ממה שרוחש מתחת לפני השטח - מזיעות התודעה ותנודות הרגש שהם לב-לבה של היצירה הזאת - למשחק רמיזות ודימויים, הנראה בגסות לעין.

גם בנושא עבודת השחקנים אין לי יותר מדי מילים טובות. בטח ובטח שלא בתחום הניקול קידמן כוירג'יניה וולף, שתוספת האף, קמטוטי המצח והקול המעובה, הסוו היטב את צורתה האורגינלית, אולם הבליטו עד כמה היא מתאמצת להיות מי שאינה. חוץ מזה, נדמה לי שתם העידן שבו שחקן היה צריך אף שיעצב לו אופי. לגבי מריל סטריפ, המגלמת את קלריסה, אפשר רק לומר שהיא הפקיעה את כל הסקסיות של הדמות במקור ושמה במקומה איזה דודה כעורה והיסטרית. אגב, זה פגם עלילתי של ממש, שכן הסיפור של קלריסה ווהן הוא סיפור של תשוקה כבושה ומרוסנת ולא רק סיפור על מי שגדלה להיות האמא של אהוב נעוריה. נראה שגם בתחום המשחק היתה הנחיה לייצר סממן אישיותי מובלט ואחיד בין השלוש - שחקו נוירוטיות. חבל, כי אפילו ג'וליאן מור, שחקנית מעולה, נפלה לבור רעידות השפתיים והטיות הראש החדות.

איני מתכוונת למהר ולהכריז על "השעות" כעיבוד כושל. בסך הכל לא ניכרת בו יומרנות פרשנית דורסנית ומבישה. הסרט נראה די דומה לאופן שבו הספר כתוב, בלי יותר מדי מניירות קולנועיות גרנדיוזיות (להוציא את האף, כמובן). מאידך, זה בדיוק מה שבעייתי בו. האסתטיקה הספרותית של "השעות" פשוט אינה הולמת את סוג האסתטיקה שקיימת בקולנוע. אי לכך, הניסיון לדבוק בטקסט המקורי מבלי ליטול את החירות והעצמאות להמציא עבורו שפה חדשה, מנפיק תוצר שמלבד חזות סופר-דופר, אין לו בעצם מה להציע לצופה.