השורות האלה נכתבות בזמן משחק ה-NBA בין בוסטון סלטיקס למיאמי היט. זה גמר המזרח והסלטיקס רוצים לעשות היסטוריה ולהיות הקבוצה הראשונה שחוזרת מפיגור 3:0 בסדרה, הלילה הם יתקרבו לזה וישוו את הסדרה ל-3:3. מי שלא השתתף במשחק הוא בלייק גריפין, כוכב העבר שהצטרף השנה לקבוצה ולא ממש מצא את מקומו. קשה היה שלא לחוש אמפתיה כלפי השחקן הוותיק (בסך הכל בן 34), שנאלץ להריע לחבריו שהשתתפו במשחק היסטורי. זו הקללה של ספורטאים. הקריירה שלהם נגמרת מהר מדי. הגוף בוגד בהם. זה סיפור המראה של קומיקאים. למעשה, יש שיטענו שקומיקאים רק משתבחים עם השנים. שהגבולות נפרצים, והעכבות מתפוגגות כליל. אולי זאת הסיבה שבלייק גריפין, בזמנו החופשי, עושה חלטורות בסטנד אפ.
בשנת 2020 גריפין הוזמן לצלות את אלק בולדווין ב-Roast של קומדי סנטרל. כל מי שצפה באחד מהאירועים האלה מכיר את הפורמט. אחד אחרי השני עולים קומיקאים למיקרופון ויורדים על איש השעה, כמו גם על שאר האנשים בחדר. גריפין ישב על ספה לצדה של הסטנדאפיסטית ניקי גלייזר, שהשתתפה בעבר בהרבה אירועים כאלה. כשגלייזר קיבלה את זכות הדיבור היא החלה להלל את גריפין. היא סיפרה שהיא לא ידעה כמה שהוא יפה, ופחות או יותר ניסתה להעביר לו מסר די ברור שהיא מעוניינת בו. היא אמרה שהיא יודעת שהוא לא בליגה שלה, אבל שווה לה לנסות. גריפין, שעלה לדבר אחריה, אמר שהיא מכוערת כמו לארי בירד. כאמור, זה חלק מפורמט התכנית. גריפין המשיך וירד על כל המשתתפים, אבל משהו בדרך שבה הוא בחר לרדת על המראה, ובהמשך לגיל של גלייזר, הרגיש אישי. בהמשך קרה משהו שבדרך כלל לא קורה, והוא יתנצל בפניה על הבמה.
גלייזר, שהשתתפה בלא מעט אירועים כאלה, וזכתה לחטוף אינסוף בדיחות על חשבונה, נראתה המומה. לעתיד היא תספר שהיא נפגעה באמת. "זה היה ממש מעליב. אני בדיוק הכרזתי על אהבתי אליו, והוא בתגובה אמר שהוא לא היה רוצה לגעת בי", היא סיפרה להאוורד סטרן, "ואז הוא מתיישב חזרה לידי, ואני אמורה לשבת שלוש שעות ולחייך ליד בנאדם שאמר שאני מכוערת".
זו אנקדוטה קטנה שעוזרת להבין את העולם של ניקי גלייזר, ונותנת רקע הכרחי לסיבוב ההופעות הנוכחי שלה, שהגיע אתמול לנקודת הסיום שלו - בהיכל התרבות בתל אביב. המופע של גלייזר ארוך יחסית לז'אנר, אך מתגמל. גם אם ההומור לא שומר על רמה אחידה לכל אורכו, קשה להגיד שהיו רגעים חלשים במופע, בטח ביחס לאורך שלו. המופע נפתח, איך לא, עם התייחסות של גלייזר למראה שלה. כרגיל היא עולה לבמה באאוטפיט בוהק ומושך עיניים. היא מיד "מורידה" לעצמה, ומסבירה שזה פשוט הבגד האחרון שעולה עליה.
מכאן היא תמשיך לדבר על כך שהיא עלתה במשקל במהלך סיבוב ההופעות, הסבירה את השקר ההוליוודי סביב תנועת ה"בודי פוזיטיב" והבהירה שאף אחד לא היה מכיר את ליזו אם היה לה את הכישרון של קנדל ג'נר. למען הסר ספק, היא מסבירה, היא הייתה מוותרת על כל הכישרון שלה - כולל חוש ההומור - כדי להיראות טוב יותר. גלייזר מרשה לעצמה "לרדת על עצמה", ובהמשך זה יגיע לאיזורים וולגריים ביותר כצפוי עם תיאורים גרפיים של איבר המין שלה. היא לא עושה את זה במחאה. היא לא אמנית מחאה נגד אידיאל היופי ההוליוודי. להפך, היא מתנגדת לצנזורה המתחסדת לפיה אי אפשר להגיד על מישהו שהוא מכוער שהוא מכוער. היא מסבירה כמה כסף, זמן וכאב היא מוציאה כדי לא להיות מכוערת. אולי בגלל זה המילים של בלייק גריפין כל כך פגעו בה.
בדומה לספיישלים קודמים שלה, המראה החיצוני של גלייזר וחיי המין שלה לוקחים חלק מרכזי - אך הפעם ניכר שגלייזר השכילה להתפתח לכיוונים שונים של "שוק קומדי". זה מרענן ומשמח. כאמור, קומיקאים רק משתבחים עם הגיל, וקשה להאמין שעוד עשרים שנה גלייזר תוכל להמשיך לספר בדיחות על כך ש"הכוס שלה הפך לפות" (באנגלית זה מצחיק יותר) - אבל היא כן תוכל להמשיך לבחון את הגבולות של הקהל עם הומור שנוגע בסוגיות אמיתיות. גלייזר צוחקת על מקרי התעללות מיניים במשפחה, פדופילים ואונס - והיא מסבירה שמותר לה לצחוק על זה דווקא בגלל שכל הדברים האלה לא קרו לה. "נמאס לי שקומיקאים צריכים להגיד 'אני מספרת בדיחות על אונס, אבל מותר לי כי אני קורבן אונס בעצמי'. את קומיקאית, פשוט תספרי את הבדיחות שאת רוצה לספר, את לא צריכה לקבל גם מחיאות כפיים על כמה שאת אמיצה", היא מסבירה.
וזאת בדיוק החשיבות של גלייזר. אישה שלא מפחדת לומר את האמת ולעשות צחוק מהכל. זה לא "סטנדאפ נשי", אלא סטנדאפ שבמקרה מבוצע על ידי אישה. היא כן מביאה לפרונט דברים שגברים אולי לא יכולים היו לצחוק עליהם בלי לצאת מיזוגניים, כמו החיקוי (המושלם) של ג'ניפר אניסטון והשנאה הבוערת שלה נגד ג'ניפר לופז. דווקא בגלל היכולת של גלייזר לצחוק על עצמה ועל בנות מינה, היא מציגה זן חדש של קומיקאיות. זה לא מופע פמיניסטי בשום דרך, וזאת אולי בדיוק החוזקה שלו. ניקי גלייזר לא צריכה לצעוק "עוצמה נשית", היא פשוט נותנת לנו לראות את העולם דרך העיניים שלה בכנות חריגה. זה מספיק. וגם מאוד מצחיק.
זו הופעה שכמעט לא קרתה. היא הייתה אמורה להתקיים לפני שנה אך נדחתה בגלל סיבות בריאותיות. בינתיים החלו ליפול פה טילים, שהזיזו את ההופעה של ג'ים ג'פריס, ואם זה לא מספיק אז המיקום של המופע בהיכל התרבות בתל אביב, נמצא בדיוק בלב הפגנות הענק של מוצאי שבת. ובכל זאת, היא הגיעה, ואף התייחסה למצב: "תודה לכם שבאתם להופעה שלי ולא הלכתם למצעד בחוץ. אני יודעת שאתם קוראים לזה הפגנה אבל ראיתי מה שהולך שם. יש פה מאה אלף איש מחוץ לאולם, חשבתי שזאת הופעה של טיילור סוויפט".
זו הייתה הופעה שנדיר לראות בישראל, פשוט בגלל שמפיקים חוששים (ואולי בצדק) להביא הופעות כאלה לכאן. ההומור של גלייזר מאוד אמריקאי, כמו גם הרפרנסים שלה. בדיחות על מיסטר פיאנט, ג'ונבנה רמזי, אמרות כנף של ביל קוסבי וציטוטים משירים של קארדי בי לאו דווקא עובדים מול הישראלי הממוצע. גם ההשוואה שלה לג'ואן ריברס אולי חלפה מעל לראשיהם של הרבה אנשים - אבל עצם העובדה שגלייזר מרשה לעצמה להשוות את עצמה, גם אם רק חיצונית, לחלוצת הסטנדאפ האמריקנית האגדית - מוכיחה כמה היא בטוחה במקום שלה בקריירה.
ובכל מקרה, כל מפיק שלוקח סיכון ומביא לפה מופעי סטנדאפ, בטח בסדר גודל של ניקי גלייזר, מגלה שהקהל הישראלי מורכב ממספיק אנשים שיודעים להעריך הומור משובח, בין אם הם שוחים ברפרנסים של תרבות פופ אמריקנית או לא. בעבר הביאו לישראל כמעט אך ורק גברים (להוציא את שרה סילברמן) - ולכן הבחירה בניקי גלייזר חשובה במיוחד. גלייזר מביאה נקודת מבט נשית, שכל כך חסרה בהופעות מיובאות, ואפשר רק לקוות שזאת סנונית ראשונה שמבשרת על בוא גל של הופעות כאלה.