ב-2002 האשימה וונטה גיבסון בת ה-16 את בן כיתתה בריאן בנקס, כוכב הפוטבול בתיכון בלונג ביץ', קליפורניה, באונס. בנקס עמד בפני מאסר של עשרות שנים והעדיף לבחור בעסקת טיעון - חמש שנים בכלא, ולאחר מכן חמש שנים במעקב עם תיוג של עבריין מין. גיבסון זכתה גם ב-1.5 מיליון דולר בעסקה עם בית הספר שיצר, לטענתה, "אווירה לא בטוחה לנשים".
השנים חלפו, בנקס השתחרר וב-2011 יצרה איתו גיבסון קשר בפייסבוק. הם נפגשו והיא הודתה שבדתה את הסיפור, בלי לדעת שבלש פרטי ששכר מקליט אותה. על אף שההקלטה לא הייתה קבילה בבית המשפט משום שצולמה ללא ידיעתה, בנקס זוכה רטרואקטיבית מאשמה.
אישומים באונס עולים לכותרות בתקשורת, ובצדק. מדובר בפשע בלתי נסלח, שמצלק את נפשן של הקורבנות לנצח, ולעתים קרובות גם את אלה של הסובבים אותן. רק לאחרונה הלכה לעולמה יעל גרימברג, קורבן האונס בשמרת. הסיפור, שזכור כאחד האכזריים ביותר בתולדות המדינה, חזר לטלטל.
התופעה של אישומי שווא על תקיפה מינית פחות מסוקרת. כ-5 אחוזים מהמקרים המדווחים בארה"ב מתבררים כאירוע שלא קרה. בבריטניה נאסרה במרץ האחרון אישה בשם אלינור וויליאמס ל-8.5 שנים לאחר שטפלה האשמות כנגד גברים שונים. שלושה מהם ניסו להתאבד, עד שהתברר שהשיימינג שעשתה ברשתות היה כוזב ואת הפציעות שנגרמו, לכאורה, כתוצאה מתקיפות מיניות היא גרמה לעצמה.
בושה? צורך בנקמה? הסיבות להאשמת שווא שונות, אבל אם היא מתבררת ככזאת עולה הצורך ללמד את המאשימות לקח. ניסית לגרור אדם לכלא על לא עוול בכפו? תשלמי. על פניו, מדובר בענישה הולמת, שכן היא מייצרת הרתעה, שלא לומר על כך שפניות מסוג זה עושות נזק למתלוננות האמיתיות, אלה שבאמת עברו את הטראומה. השאלה היא האם וכיצד אנו צריכים לסמוך על מערכת החוק שתנטר את הפניות הללו.
כפי שמתברר ב"מקורבן לחשודה" (Victim/Suspect), דוקו בן 95 דקות שעלה לאחרונה בנטפליקס, כאן הסיפור מתחיל להיות בעייתי.
ב"מקורבן לחשודה", בבימויה של ננסי שוורצמן, העיתונאית רייצ'ל די-לאון חוקרת מספר מקרים שבהם קבעה חקירת המשטרה כי המתלוננת בדתה את הסיפור. הניצודה הפך לציידת - במקום חקירה של החשוד בתקיפה החל הליך פלילי שהוביל את הנשים לכלא.
על אף העמדה האוהדת לנערות, שאינה מוסתרת, שוורצמן ודי-לאון לא מתמקדות בשאלה האם הנשים אכן המציאו את הסיפור, ביודען שאין להן הוכחה לכאן או לשם. הן כן מטילות זרקור על שאלת חוקיות חקירת המשטרה, אותו הליך בעייתי שתועד בכל כך הרבה סרטי פשע אמיתי, מ"צל של אמת" ועד "להפוך אדם לרוצח".
כמו ב-Making a Murderer, גם כאן עולה שאלת ההיצמדות לחוקה, המצביעה על זכותו של אדם להליך הוגן. התחושה לכל אורכו של הסרט היא שלא נעשה עם הנערות הללו צדק. הן נלכדו במניפולציות של החוקרים, הקלטות ממצלמות האבטחה הועלמו מידיעתן, החשודים כלל לא נחקרו אלא מסרו הצהרה (לעתים קרובות לא הגיעו אפילו פיזית לתחנה) ועוד. כשמוסיפים לכך את העובדה ששתיים מהחקירות בסרט קרו באלבמה, מדינה שידועה היסטורית בחוסר ההגנה שלה כלפי מיעוטים ונפגעי עבירות, עוברת בגוף תחושה של חוסר נוחות.
אחד הגילויים היותר מעניינים בסרט הוא המניע של המשטרה להדביק את עבירת האישום הכוזב במאשימות. בתאוריה, כאמור, מדובר באקט חשוב של הרתעה וניסיון למנוע פתיחת הליך פלילי לאנשים חפים מפשע, אולם כפי שמסביר אחד המרואיינים, לא זו הסיבה. זה הרגע שבו כל התפישה לגבי הסרט משתנה. אם האמת היא לא זו שמעניינת את החוקרים, הרי שיש פה בעיה עמוקה בהרבה. לא משהו שלא ידענו קודם, לא גילוי מסעיר, ועדיין - תמונות מאוד מטרידות.
על אף שמדובר בסרט טוב וחשוב בסך הכול, "מקורבן לחשודה" סובל ממספר בעיות. הראשית שבהן היא חוסר היכולת של די-לאון לקבל תגובות מהמעורבים הראשיים בחקירות. כמעט כולם מילאו פיהם מים וסירבו להתראיין, מה שמייצר מסמך עיתונאי מאוד לקוי. אפשר לטעון לחובת הסרבנים, בעלי תפקידים בכירים בזרועות החוק, ששתיקה כהודאה ולהסיק את המסקנות המתבקשות, לכאורה, לפיהן החוקרים שגו בעבודתם, אולם סירוב של שריף להתראיין מונע מהרבה מאוד סיבות. על אף שנראה שנגרם פה עוול, עצם העובדה שהצופים צריכים להשלים את התמונה הופכת אותה ללוקה בחסר.
בעיה נוספת היא ההתעלמות הגורפת של שוורצמן מהאשמות שווא אמיתיות, כמו זו של בריאן בנקס, או המקרה המפורסם של תומאס היינסוורת', תושב וירג'יניה שהורשע באונס ארבע נשים וישב 27 שנים על לא עוול בכפו, לפני ששוחרר וזוכה. עם העמדה הכללית שלה אין בעיה - בכל שנה נרשמים בארה"ב יותר מ-400 אלף מקרים של תקיפה מינית, כשהרוב המוחלט של הקורבנות הן נשים - ועדיין, הרושם שנוצר ב"מקורבן לחשודה" הוא שהפיכת המאשימה לנאשמת היא תופעה רחבה.
האם אכן כך? ייתכן, אבל מן הראוי היה ששוורצמן תציין כבדרך אגב לפחות מקרה אחד או שניים של מאסר מוצדק. דווקא הצגת "הצד השני" הייתה מחזקת את הנקודה שרצתה להעביר.