לא ישווה לו היין בעומק השמחה

"דפי עשב" הוא לא ספר סטלנים קלאסי, למרות שהסטלן האינטליגנטי בהחלט ימצא בו עניין. מדובר באנתולוגיה של קטעי ספרות לאורך הדורות, מהרודוטוס היווני במאה החמישית לפני הספירה ועד נאורה התל אביבית, במאה ה-21 אחרי.

את האוסף הזה ערך דן דאור, מן המבריקים שבמתרגמים לעברית החיים כיום ואחד מבעליה של הוצאת "חרגול". אז למרות שדאור לא אוהב אותי ואת חברי מעלה ירוק ("הם לא כל-כך נחמדים", ענה כשנתבקש להביע עמדה), אני דווקא די מחבב אותו, ובמיוחד את פועלו החשוב בתרגום שירה סינית.

דאור מביא לנו כאן מרקחת מאד מעניינת מבחינת הרכבה. השימוש בקנביס לצרכי ביגוד או מרפא מתועד כבר מ-2,700 שנה לפני הספירה, אבל דאור מתמקד במפורש וללא כל התנצלות בסאטלה - השימוש בתכונותיו הפסיכואקטיביות של החומר לצורכי הנאה אישית ושינוי תודעה.

דבר אחד שבולט מיד עם קריאת הקטעים השונים - שכולם מתעדים בצורה זו או אחרת את חוויית הסאטלה - הוא מגוון הדרכים השונות שאנשים מצאו במשך השנים לצרוך קנביס. אז נכון שגם סטלנים עבריים מודרניים יודעים על בהאנג לאסי, ויודעים על עוגיות חלל, מה שאנחנו לא תמיד יודעים הוא שבתקופות אחרות האכילה היתה אופן השימוש העיקרי בצמח הטוב. זה כמובן אומר שחוויית הסאטלה של אבותינו היתה שונה למדי מזו שלנו.

הספר מסודר בצורה כרונולוגית ונפתח עם הרודוטוס. אבי ההיסטוריה היווני מספר לנו על הסקיתים - עם פרשים לוחם שחי על מדרונות הקווקז. על פי הסיפור, נהגו הסקיתים לעשות מין סאונה מאדים של זרעי קנביס, ולהתמסטל בדרך זו. זה מעניין, מפני שבאכילה סתם או בעישון אין לזרעים ערך סטלני.

לאחר מכן אנחנו פוגשים את מסדר החיידרים המוסלמי, שהשתמש בסאטלה לצורך התבוננות דתית. יש גם שיר יפהפה של אחד, מוחמד בן עלי:

הנח לגפן, ולגום מיין חיידר
ירוק כאזמרגד וניחוחו ענבר
עדין כפלומה על לחי לבנה
של עופר גמיש כענף ערבה
...
בין בדיו בזריחה תהמינה יונים
קול התור ישמיע המיית עגבים
לא ישווה לו היין בעומק השמחה
למבקשים לאוסרו אל תטה אוזנך

תמצאו כאן כמובן את סיפורו של מרקו פולו על ה"חשאשין", אותה כת מסתורית שעל פי האגדות נהגה לסמם צעירים במיטב התפרחות, לארגן להם אורגיות עם יפהפיות, ואז להגיד להם "רוצה לחזור לגן העדן הזה? אז לך תהרוג לי את זה וזה". וזה שהסיפור די מפוקפק מבחינה עובדתית? לא משנה. הוא כבר חלק מהאתוס של הצמח.

ממרקו פולו אנחנו קופצים למאה ה-19, למועדון החשישאים הפריזאי, שעל חבריו נמנו אנשים כמו בודלר (הוא נגד, כי לא צריך להתמסטל כדי לשמוח וכי בכלל מה שגורם לו עונג חייב להיות רע) ותיאופיל גוטייה, מבקר ומשורר שדווקא אוהב את הצמח, מתאר ישיבה מגניבה במיוחד ומכנה את מרקחת החשיש "המעדן של המאמין האמיתי". שוב, מדובר בסאטלה של אכילה (כולל מיני משקאות מוזרים עם זרעים של מלפפון), ולכן ניתן להאמין לפחות לחלק מהתיאורים ההזייתיים - אם כי בודלר, רומנטיקן מלודרמטי שכמוהו, נסחף ובגדול.

לואיזה מיי אלקוט, מחברת נשים קטנות, מתארת את הסאטלה כ"משחק מסוכן", ולמי שזוכר את האווירה המוסרנית של הספר זה ממש לא מפתיע. וולטר בנג'מין, האינטלקטואל היהודי-צרפתי הנחשב, נותן תיאור חיובי ומשובח של התמסטלות ראשונה (גם כן באכילה). משובב במיוחד תיאור המאנצ'יס שלו - הוא הולך למסעדה, ואומרים לו שהמנה שהוא רוצה נגמרה, אז הוא מזמין משהו אחר אבל לא מתבאס, כי הוא בלאו הכי כבר החליט ללכת אחרי זה לעוד מסעדה, כי פתאום יש לו משום מה "תיאבון של אריה".

קארל סאגאן, המדען שהפך את האסטרונומיה והפיזיקה נגישים למיליוני אנשים, דופק תיאור סאטלה מעולה וגם כתב הגנה מעורר כבוד לצמח היקר לנו: בניגוד לדעה הרווחת, אומר סאגאן, דברים שנכתבים בסוטול בהחלט יכולים לעמוד במבחן הסאחיות. הוא רק מציין שחייבים לעשות מאמץ ולרשום את התובנות בעודן טריות.

האוסף נחתם בשני סיפורים ישראליים מגניבים. הראשון, של אריה דר דוד, מספר על צמח שלם שניתן במתנה ופרנס את המקבל ואת אורחיו השונים במשך תקופה ארוכה, והשני, פרי עטה של נאורה מ-neora.com (עיתונאית ואשת מחשבים מובילה), הוא סיפור קצר ומטורף על יום אחרון בבומביי, עם שבעה ג'וינטים אחרונים שחייבים לחסל לפני שעולים למטוס.

סך הכל, אוסף שעומד במטרתו הראשית - לספק מושג על השתקפותו הספרותית של הממסטל החביב בעולם לאורך הדורות – ובנוסף, על הדרך, גם להציג כמה קטעי קריאה שווים במיוחד (לצד כמה מייבשי רקטום). אז אם יש לכם פינה חמה בלב לגאנג'ה, (המכונה גם מרי ג'יין), סורו לחנות הספרים הקרובה למקום סאטלתכם וקחו לכם כמה דפי עשב. אחרי שתסיימו לקרוא, זה ייראה פצצה על יד הקערה.