תראו מה האדם יכול להשיג

"תראו מה האדם יכול להשיג כשהוא באמת נחוש בדעתו" (בתמונה רואים פסי רכבת בשחור לבן); "בואו לראות איך האדם השאיר את חותמו על ההיסטוריה" (יד עם קעקוע של מספר); "תראו איך מוצר תעשייתי אחד יכול לשנות את ההיסטוריה" (מיכלים של גז ציקלון ב).

כשמודעות הפרסום האלו הופיעו לראשונה ברכבת התחתית של לונדון לפני כמה חודשים הן היו מפתיעות ומזעזעות כאחד. קשה היה שלא להתפעל מההומור הציני של מוזיאון המלחמה האימפריאלי (The Imperial War Museum) שהקים בשנה החולפת את אחת מתערוכות השואה המרשימות ביותר בעולם. אבל אם נראה לרגע שטקטיקות הפרסום החולניות מרמזות לקלות ראש אופנתית של התערוכה עצמה, ביקור במוזיאון עצמו מבטל את האפשרות הזאת.

אמנם התערוכה מנסה להיות נגישה לכל סוג של קהל, עד כדי הסברים מפורטים על מה זה יהודים ומי היו הנאצים, אבל יש בה גם לא מעט שיכול לעניין חוקר רציני של התחום. התערוכה משאירה את גישת הפורנו-מוות של יד ושם שלושים שנה מאחור, ואת הקיטש הלאומני, הזוועה והפאתוס מחליף דיון רציני ולא סנטימנטלי שלוקח בחשבון סוגיות עכשוויות בחקר השואה. המבנה הבירוקרטי של מנגנון ההשמדה הנאצי שנותח בהרחבה על ידי חנה ארנדט בשנות השישים מיוצג על ידי דיאגרמה מפורטת של התגלגלות הפקודה ליישום הפתרון הסופי, בעוד שלתיזה הקונטרוברסיאלית של דניאל גולדהאגן, לפיה אנשים פשוטים ולא רק בירוקרטים אפורים היו אחראים לרצח, יש הדים כמעט בכל חדר מחדרי התערוכה.

התוצאה של כל זה היא מיקום ברור של השואה בהקשר היסטורי. המיסטיפיקציה של הרשע הבלתי ניתן לתיאור מתפוגגת מול מוצגים קונקרטיים כמו העגלה שבה הובילו את הגוויות בגטו ושולחן הסטריליזציה שעליו עיקרו נשים בלתי ראויות לאמהות. דגם מיניאטורי מדויק של אושוויץ מקבע את המחנה כמקום פיזי ולא כאתר מטאפיזי של אימה שמאפשר למכחישי שואה ופוסטמודרניסטים כאחד לטשטש את המשמעות שלו. ובמקום להעמיס דימויים חזותיים מפלצתיים מהמרתף של מנגלה, שנוטים לגרום לקורבנות השואה להיראות מפחידים יותר מהנאצים וליצור היקסמות חולנית מהזוועה, בחרו אוצרי התערוכה להשתמש בתיאורים כתובים ומוקלטים של המציאות במחנות.

רק משחקי התאורה המלודרמטיים (חושך ואפלוליות בקטעים הקשים, אור קר וקליני מעל הדגם של אושוויץ ואז יציאה אל האור הצהבהב והחמים של מפעלי ההצלה) פגעו במקצת באפקט המדעי-תיעודי. אבל למרות הפגמים הקלים, המוזיאון עדיין מציע תחליף מצוין לשנים של תראפיה בשביל להתגבר על טראומת יום השואה, ולא תמצאו בו שום זכר ליהודה פוליקר.