באחד מפרקי הסיטקום הקלאסיים של "איך פגשתי את אמא", מסביר ברני את התיאוריה שלו לפיה "חדש זה תמיד טוב יותר" (New is Always Better). טד, חברו הטוב, מנסה למצוא חורים בתיאוריה של ברני ושואל אותו: "כשאתה הולך להופעה של גאנז אנד רוזס, אתה כזה 'אוקיי, יופי, פרדייז סיטי, אבל מתי אתם נותנים בראש עם קצת דמוקרטיה סינית?". ברני, נאמן לתיאוריה שלו מגיב בפרצוף חתום: "ברור, אקסל ממש התפתח ככותב שירים".
זו בדיחה מצחיקה, בגלל שברור שאף אחד מעולם לא הגיע להופעות של "רובים ושושנים" כדי לשמוע שירים מהמאה ה-21. אף אחד. אתמול היו חמישה שירים כאלה, מתוך 26 שירים שבוצעו בסך הכל בהופעה. וזה כמובן בסדר, בטח בהופעה ארוכה שכזאת (למרות שהייתה קצרה בחמישה שירים מההופעה שנערכה ביום חמישי האחרון באבו דאבי). מה שפחות בסדר זו ההחלטה התמוהה לא לבצע את "Don't Cry", מההמנונים הגדולים ביותר של הלהקה, מול קהל של 63 אלף מעריצים שנאלץ לשמוע שני שירים חלשים שהלהקה הוציאה בשנה שעברה במקום.
אלא שגם מי שבכל זאת מאמין שהשירים שהלהקה הוציאה בשנת 2022 טובים יותר מלהיטי הענק שיצאו ב-1991, לא יכול היה להתעלם מבעיה גדולה בהרבה: הקול של אקסל, וליתר דיוק - היעדר הקול שלו.
בהתחלה עוד אפשר היה לחשוב בטעות שמדובר בתקלת סאונד, אלא שאחרי כמה שירים כבר התברר כי התקלה היחידה נמצאת בגרון של הסולן האגדי. אין דרך יפה להגיד את זה, בטח על זמר כל כך אהוב, אבל הקול של אקסל רוז גמור. זה לא זיוף פה ושם, ואפילו לא התירוץ המוכר של "הוא לא מצליח להגיע לגבוהים בגילו". אקסל ניסה לשיר, ולא יצא משם כמעט כלום.
כמו בת הים הקטנה שמסרה את הקול שלה בתמורה לאהבה, כך גם אקסל נשאר עם אהבת הקהל - אך בלי הסיבה שהפכה אותו לאחד הסולנים האהובים אי פעם. מי שנבחר על ידי מגזין הרולינג סטון למקום ה-61 במצעד 100 הזמרים הטובים אי פעם, פשוט לא מסוגל לשיר. כלומר, הוא מסוגל לשיר, והוא עשה את זה אתמול במשך כמעט שלוש שעות, אבל הקול שלו בגד בו שוב ושוב. זה עצוב כמו שזה נשמע.
זה עצוב במיוחד לאור העובדה שזאת ההופעה הבינלאומית הכי גדולה של קיץ 2023 בישראל. להקה עם קהל מעריצים נאמן שעוקב אחריה עוד מסוף שנות ה-80, וקהל צעיר יותר, חלקו בגילאי בית ספר יסודי, שהפתיע אתמול בכמויות גדולות בדשא של פארק הירקון. מי שציפה לשמוע את הצרחות המפורסמות של אקסל מלפני שלושים שנה, או אפילו של לפני עשור - זכה להפתעה לא נעימה.
במקרים בודדים בהם השירים זכו לעיבודים שהותאמו למנעד החדש והמוגבל של אקסל, לפתע זה הרגיש כמו הדבר האמיתי. כך למשל קרה לקראת סוף המופע, כשהלהקה ביצעה את "Knockin' on Heaven's Door", בביצוע בטמפו איטי מעט מהמקור. אקסל לפתע נשמע אחרת, כשהוא שר בסולם נמוך יותר, ופצח בדואט כיפי עם הקהל שהתמסר בשמחה. בשלב הזה, במקום להשתמש באנרגיות החדשות שהתעוררו בקהל, הלהקה ביצעה את Wichita Lineman לזכרו של גלן קמפבל. מדובר באחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם - ותזכורת שגאנז אנד רוזס היא הרבה יותר מלהקת רוק כבד, עם השפעות רבות מז'אנרים שונים - אבל לבצע שיר קאנטרי בהופעה בתל אביב, בשיא המופע, ועוד עם הקול השברירי בלשון המעטה של אקסל רוז, זו פשוט בחירה חסרת היגיון.
זה מבאס מכיוון שבאמת חיכינו להופעה הרביעית של גאנז בפארק, בטח אחרי הביקור האחרון שלהם פה ב-2017. כבר אז אפשר היה להרגיש חריקות בקול של אקסל, אבל הכל התגמד מול האנרגיה האדירה שהגיעה מהבמה. אמש בפארק, למרות הצגת תכלית נדירה ומדהימה של סלאש, הרע התגבר על הטוב. זה לא רק בחירת השירים המוזרה ולא רק הקול של אקסל. משהו באנרגיה של הלהקה על הבמה לא עבד.
בין שיר לשיר היו הפסקות ארוכות מדי, בהן הבמה הוחשכה ודממה נפלה על הפארק. זה בלט בעיקר במקרים בהם ניתן היה לצבור מומנטום ולהרים את ההופעה. כך למשל לאחר הביצוע Sweet Child o' Mine שהעיר את הקהל המנומנם ברובו, שבסופו אקסל ירד מהבמה כדי להחליף בגדים. הוא עשה את זה חמש פעמים במהלך ההופעה. כשהוא חזר, הוא התיישב על הפסנתר לביצוע של November Rain. הכל היה שם נכון. זה עדיין אחד השירים הכי יפים שאי פעם נכתבו. מיצירות המופת הכי גדולות של הניינטיז. עם אקסל שמרביץ לקלידים, דאף מק'אגן שמלטף בדיוק את הבס, וכמובן - הסולו המושלם של סלאש, שאיכשהו הולך ומשתבח עם השנים. ואז אקסל התחיל לשיר, ואי אפשר היה להתעלם מזה שהוא פשוט לא יכול. זה היה מעורר רחמים. זמר כזה גדול שמתרסק על במה מול כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותו.
בהדרן, רגע לפני שהתחיל את השריקה המפורסמת שפותחת את Patience הנהדר, אקסל הסביר לקהל שהוא הלך למצוץ טבליה נגד שיעול. לרגע אפשר היה לחשוב שהכל בעצם קשור לאיזו מחלה מסתורית שתקפה את אקסל באבו דאבי. ואכן, בשיר שחתם את המופע, Paradise City, כשהריפים הקטלניים של סלאש הקפיצו את הפארק, ועשרות האלפים שרו יחד עם אקסל בזמן שהוא רץ בטירוף על הבמה כאילו הוא לא סיים כרגע שלוש שעות של הופעה - אפשר היה להיזכר למה כולנו הגענו. ולמה כולנו כנראה נגיע שוב, למרות הכל, גם אם הם יבואו בעוד עשור.