בשלב מסוים של המופע, נדמה שזה קרה בשיר "Tango", מארינה מקסימיליאן ריחפה באוויר מעל הבמה בקיסריה. הגוף הארוך שלה, עטוף בשמלה שקופה למחצה בחלקה העליון, עלה כמה מטרים באוויר, כאילו היא מחוברת לחוטים דקים דקים, בלתי נראים. הפנים שלה חייכו בזמן ששרה, היופי שלה הפנט, הקול שלה נשמע מלאכי. זה היה רגע קסום. היא זהרה באור יקרות, עשתה סיבוב מעל הקהל, ועוד אחד, מנפנפת אליו מלמעלה נפנוף של נסיכות. המוזיקה המשיכה. כנפי הפיה שלה נפנפו באוויר הקיץ, נשאו את הדיווה הגדולה מהחלומות עם הקול המופלא אל מעל לים שמאחורי הבמה. ושם, מעל הים, אלוהי המוזיקה בכבודו ובעצמו חייך אליה ונשא אותה אל דניפרופטרובסק, וממנה לפרדס כץ, לתל אביב, לחוף הכנרת, וחזרה אל פסנתר הכנף בקיסריה, לנגן ולשיר את "הלילה הוא חייב להגיע" מתוך "פיטר פן", בליווי קסילופון, כמו אז, לפני 16 שנה, באודישן ל"כוכב נולד 5".
כבר עשור וחצי שהיא איתנו, ומדובר די בקלות בכישרון המוזיקלי נטו הכי גדול שצמח כאן בזמן הזה, שהצמיח במקביל אליה כשרונות גדולים כמו אסף אבידן והצלחות ענק כמו חנן בן ארי. למארינה (35) נדרשו שנים, מהרגע שבו מדינה שלמה פערה את פיה נוכח הניצוצות שעפו ממנה לכל עבר בטלוויזיה ועד שהצליחה לתרגם את כישרון העל שלה להצלחה בקרב הקהל שרוכש כרטיסים. שורה של מופעים, שונים זה מזה, היא העלתה לבמה, הוציאה אלבומים, שיתופי פעולה, פרויקטים, קאברים, קריירת הנחייה, משחק ודוגמנות. היא היתה מולטי טאלנט אמיתית, לא פחות מנינט. מה שמרתק אצלה הוא שהיא לא ויתרה בדרך על פסיק מהאמת האמנותית שלה, ולבסוף הגיעה לקיסריה המיוחלת.
הפיצוח הגיע בשנים האחרונות. מארינה התקרבה אל הקהל, והוא התקרב אליה. זה קרה כשהפנתה את האנרגיות האמנותיות שלה מלהיות זמרת פופ מושלמת נוסח עופר מאירי, אל מחוזות הסיפור האישי והאנושי, כשבחרה באותנטיות. עם שירים כמו "1990" ו"אמא", המספרים על המשפחה שממנה צמחה, אל שירים כמו "יש פה בית", "ביחד" ו"הלב שלי בבית" שמספרים על המשפחה שהקימה עם אחד, גיא מנטש, שניהל אמש אמנותית את המופע שלה. הקהל גילה אותה מחדש לא רק כווירטואוזית מטריפה, שמחזיקה מופע סולו עם חמישה כלי נגינה לבד על הבמה, אלא כזמרת ויוצרת שמחוברת לעצמה, לחייה, למדינה שבה גדלה.
במופע הזה המנעד שלה לא הצטמצם. ג'אז על הפסנתר בליווי גלעד אברו עם קונטרבס ב-"I Trust This Man". "עמוק בטל" של לאה גולדברג, בו פרסה את ידיה לצדדים, התחברה בשירה שלה למסורת העברית של שושנה דמארי ואסתר עופרים וצירפה את הקהל לקאנון. ירידה אל תוך הקהל, שנועדה להידוק הקרבה הרגשית, דווקא עם להיטי פופ באנגלית כמו "Hurricane" ו-"Glow Now", אירוח של נטע ברזילי, שגדלה עליה וראתה בה מודל לחיקוי, עם "קוקו" ו"באסה סבבה", וביניהם קטע וירטואוזי שבו ברזילי מייצרת קצב וליווי בחי באמצעות לופר ושתיהן יחד שרות את "Zombie" של הקראנבריז. ועד לדי-ג'יי איתי גאלו, שמלווה אותה ב-"R U 4REAL", ששרה במקור עם גורדו, וב"עולה על שולחנות" המשותף לשניהם, שנוגע בטכנו.
מאות צמידי יד, שחולקו לקהל בכניסה, נדלקו בבת אחת בירוק בתוך החושך באמצע המופע, כשמארינה הקדישה שיר חדש בשם "חזקים ביחד" ל"כל ישראל שיצאה לרחובות, להפגין למען הבית שלנו" וזכתה למחיאות כפיים סוערות. בפזמון שלו היא שרה: "אנחנו נינצל רק אם נישאר חזקים ביחד. נחזיק חזק, לא משנה באיזו יד, ולא ניתן לאף אחד להפריד אותנו / פולין בגדד, כולנו יחד, בממ"ד אנחנו לב פועם אחד, אנחנו נינצל רק אם נישאר חזקים ביחד". בהמשך היא שרה "לא משנה באיזה צד" ו"אני לא מוותרת על הבית שלי, מזרחית בנובי גוד, אנחנו נינצל רק אם נישאר חזקים ביחד". זה שיר שמבחינתה הוא הקונצנזוס הישראלי הגדול ביותר שיצרה עד כה, אבל עלול לגרור תגובות שליליות מהצד שמתנגד לאותן הפגנות.
בתחילת הקריירה של מארינה מקסימיליאן היו מי שסימנו אותה כמי שצריכה לנסות קריירה בחו"ל, אבל הרצון להוכיח שהיא יכולה לנצח את הישראליות ולהצליח דווקא כאן, תוך כדי שהיא לא מוותרת על האמת האמנותית שלה, היה חזק יותר מהרצון לכבוש את העולם. כעת, עם משפחה כאן בארץ, ובגיל 35, יהיה קשה יותר לפרוץ החוצה, אבל אחרי קיסריה, זה צריך להיות הכיוון הבא של הקריירה שלה. וכן, העולם של היום נגיש יותר מזה שהיה לפני 16 שנה, וכישרון חד פעמי כמו שלה, מעין שילוב בין שלומי שבן, נורית גלרון וביונסה, עדיין יכול לנגוס גם בהצלחה מעבר לים. מי ייתן ואלוהי המוזיקה ייקח אותה גם לשם.