יש שני דברים בטוחים בחיים: המוות ומס הכנסה. משניהם אי אפשר לברוח. זאת גם הסיבה שבאופן טבעי התחלנו להתייחס לאריכות ימים כברכה. עשרת הדיברות מצווים עלינו לכבד את הורינו, אבל מוסיפים גם שכר למטלה: "למען יאריכון ימיך". ישנן סגולות נוספות לאריכות ימים ביהדות, ובכל דת בעצם. זהו הטבע האנושי. המאבק הסיזיפי נגד המוות הבלתי נמנע.
כולנו לא רוצים למות, אבל אף אחד מאיתנו לא באמת רוצה להזדקן. למעשה, אנחנו אפילו לא רוצים לשמוע על זיקנה. יש מעט מאוד סרטים או סדרות טלוויזיה על קשישים, למרות שזה נושא כל כך אוניברסלי שאמור להיות משותף לכולנו. ועדיין, בדרך כלל אם נראה בני 80 על המסך הם בדרך כלל פוליטיקאים (ג'ו ביידן בן 80, אהוד ברק בן 81), כוכבי עבר נוסטלגיים (גברי ושייקה מהגשש בני 83) או אנשים שמקבלים ביקורות על כך שהם עדיין מופיעים בכלל בטלוויזיה, כמו למשל יורם ארבל בן ה-80. בעצם לא צריך להגיע לגבורות בשביל ליהנות מפירות הגילנות. מתי בפעם האחרונה ראיתם את מדונה בת ה-64 בטלוויזיה בלי שזה יהיה מלווה בהערה על המראה החיצוני שלה? איך היא בכלל מעזה לא להישאר צעירה לנצח. כן, ככה אנחנו נראים.
זו הסיבה שזה כל כך לא מובן מאליו שהפורמט של "80 וארבע" חזר לעונה חדשה בכאן 11. הדוקו-ריאליטי שמפגיש בין עשרה ילדי גן מתוקים לבין עשרה דיירים בדיור מוגן בני 80 פלוס (חלקם גם בני 90 פלוס) מצליח להיות בו זמנית ממתק טלוויזיוני סכריני שאפשר להתכרבל איתו במיטה במקום שמיכת פוך - ובו זמנית גם טלוויזיה חשובה. כזאת ששמה לנו מול הפרצוף דברים שאנחנו לרוב מבקשים להתעלם מהם. במקרה הזה - דור המייסדים שלנו, שהולך וקמל, גם פיזית וגם נפשית.
נראה שהעונה השניה של התכנית החליטה לאזן קצת בין זמן המסך של המבוגרים והצעירים, החלטה שלפחות לפי שני הפרקים הראשונים מרגישה כנכונה. אין ספק שהקשישים הם עדיין המנוע הרגשי של התכנית, והסיבה לצפות בה - אבל הפעם ניתן יותר דגש גם על החוויה שעוברים הילדים. מה בני הארבע יכולים "להרוויח" מהמפגש הישיר עם הקשישים, למה זה בכלל לא מובן מאליו וכמה השפיע תקופת הקורונה על הילדים האלה, שחצי מחייהם נאמר להם להתרחק מקשישים כדי לא לפגוע בהם.
התוצאה מרתקת. השילוב הבין-דורי מוציא משני הצדדים הרבה טוהר ויופי אנושי, כזה שנדיר לראות בטלוויזיה, בטח בריאליטי. גם הבחירה לדבר בצורה ישירה ובלתי מתנצלת על פגעי הזמן הנפשיים הופכת את הסדרה לאמיצה וחשובה. קחו לדוגמה את שרה אביבי, בת 90 שעליה כנראה נכתב הפתגם "זה לא הגיל, זה התרגיל". איזו דמות נפלאה לריאליטי! כמה הייתי רוצה שהיא תהפוך להיות סלב מן המניין. שרה נראית צעירה מאוד לגילה. היא צלולה, פעילה ומטופחת. "הנכדים קוראים לי ג'וק כי כמו הג'וקים גם אני אשרוד את האטום", היא אומרת ומצחקקת, וזה מקסים. ואז היא נפגשת עם פסיכולוג ולשאלה "כל כמה זמן יש לך רגשות שליליים כמו מצב רוח רע, ייאוש, חרדה ודיכאון" היא ענתה: "תמיד" - והלב נשבר.
נראה שכולנו יודעים שלזקנים יש ירידה בשמיעה, פגיעה בזיכרון ואגן שברירי. כולנו יודעים כמה חשוב לדאוג שסבתא לא תיפול באמבטיה. פגעי הזמן החיצוניים ברורים. כולנו נצטמק, נאבד את השיער והיציבה שלנו תהפוך לכפופה יותר. אלה החיים. אלה הם פגעי הזמן הפנימיים שאנחנו נוטים פחות לדבר עליהם. הבדידות, החרדה, הדיכאון. "80 וארבע" עושה יותר מאשר לנסות לעזור לעשרה קשישים להתמודד עם התופעות האלה, היא מזכירה לכולנו שאי אפשר לברוח מהמציאות הזאת. ובעיקר, מזכירה למי מאיתנו שיש לו עדיין בני משפחה בגילאים האלה, ללכת לבקר אותם. לא רק בשם הנימוס וה"לא נעים", אלא בגלל שבתוך כל איש זקן יש ילד שרק רוצה שישחקו איתו.