הישראלים אוהבים את להקת סוויד, ולהקת סוויד אוהבת את ישראל. זה מקרה מובהק של ביצה ותרנגולת. לא מן הנמנע שהסיבה שהישראלים אוהבים כל כך את להקת סוויד היא העובדה שלהקת סוויד אוהבת את ישראל, ומגיעה לכאן באופן קבוע בכל סיבוב הופעות. באוטובוס בדרך להופעה (למה לא כל ההופעות בישראל נערכות במקום נוח תחבורתי כמו היכל הספורט ביד אליהו?) שמעתי בחטף עיתונאי מוכר מחדשות 13 שהתווכח עם נוסעת אחרת לגבי מספר הפעמים הקודמות שההופעה הייתה בארץ. התשובה המוסכמת בסוף הייתה שמדובר לא פחות מאשר בהופעה השביעית של הלהקה בארץ. מעטים האמנים בסדר גודל הזה שהיו פה כל כך הרבה פעמים. וזה לפני שאנחנו סופרים הופעת סולו של הסולן ברט אנדרסון בארץ, בנוסף לפעם שהוא התארח בנשף רוק של אביב גפן וביצע את כל הלהיטים של הלהקה. בקיצור, סיפור אהבה.
ייתכן שסיפור האהבה הזה מסביר את השאננות המפתיעה של מפיקי המופע, שפשוט הוציאו הודעה לתקשורת על המופע בנובמבר 2022, לפני שבעה חודשים, ומאז לא ממש עשו מאמץ פומבי לקדם אותה פרסומית. מוזר. למעשה, כמה ימים לפני המופע רציתי לוודא את שעת הפתיחה, ולא הצלחתי למצוא את האתר למכירת הכרטיסים למופע. אתר המכירה נמצא לבסוף רק בתוצאת החיפוש השמינית בגוגל. בתמימותי חשבתי שהקהל כל כך אוהב את סוויד שכנראה אין צורך לקדם את המכירה, דבר שהתברר כטעות ברגע שנכנסתי לתפוס את מקומי באולם.
היכל הספורט היה חצי ריק. זו לא הגזמה. כל היציע העליון של ההיכל היה סגור לחלוטין. גם קומת האולם התחתונה, שיכולה להכיל יחד עם מקומות הישיבה על הפרקט 3,419 מקומות, הייתה רחוקה מלהיות מלאה. זאת כנראה גם הסיבה שבניגוד כמעט לכל מופע בינלאומי אחר שהגיע ליד אליהו בעשורים האחרונים, לא היו מסכי וידאו. למען הסר ספק, זו עדיין כמות מכובדת של אנשים, וכזאת שדי תואמת את מידת הפופולריות הנוכחית של הלהקה בעולם. ועדיין, קשה שלא לחשוב על ההשפעה המנטלית של אמן שעולה לבמה ורואה אצטדיון ריק ברובו.
במקרה של ברט אנדרסון, ההשפעה הייתה כנראה רק לטובה. מבחינתו אין הבדל בין להופיע מול אצטדיון וומבלי מלא או מול חצי יד אליהו - הוא הולך לגמור את טנק הדלק שלו עד הטיפה האחרונה. רגע לפני גיל 56, ואחרי כמה קרבות מול מלאך המוות והתמכרויות שהיו גומרות לאנשים אחרים את הקריירה - אנדרסון עדיין נמצא בשיא כוחו. פיזית, מנטלית - ומוזיקלית. רק לפני 10 ימים דיברנו כאן על אקסל רוז שלא מסוגל לשיר יותר את השירים של גאנז, והנה אנדרסון מוכיח שגיל זה רק מספר. עם כמה התאמות מאוד מעודנות במקצבים, אנדרסון שר טוב לפחות כמו בגרסאות האלבום - אם לא טוב יותר. אגדה חיה שבאה לעבודה. ברט, דה היטמן.
הסאונד היה צורם, הבחירה להציב מקומות ישיבה (יקרים מאוד) על הפרקט במופע רוק הייתה טעות, האבטחה שניסתה לעשות סדר מלאכותי ולגרום לאנשים לשבת במקומם רק יצרה יותר כאוס ובהיעדר מסכי ענק המעריצים בטריבונות הרחוקות לא היו יכולים לראות את אנדרסון שר בכל הפעמים בהן הוא ירד עם המיקרופון לקהל (וזה קרה לא מעט) - אבל כל הטענות האובייקטיביות האלה מתגמדות מול הביצועים הבאמת מושלמים של הלהקה, שפינקה בסט-ליסט שמכבד את סיפור האהבה היפה בין הלהקה לקהל הישראלי.
"אתם יודעים למה אנשים באים להופעות?", אנדרסון שואל את הקהל, ונראה כאילו הוא באמת מחכה לתשובה כנה מכל אחת ואחד שהגיעו למופע. "אתם יודעים למה אתם פה? כי אנשים אוהבים לשיר ביחד. כמו פעם, שהיינו יושבים מול המדורה ושרים שירים. אז תשירו איתי תל אביב". והקהל הצטרף אליו בשמחה, בעיקר בלהיטים הגדולים - והיו הרבה כאלה אתמול, לצד ארבעה שירים מהאלבום החדש שהתקבלו בנמנום יחסי על ידי רוב הצופים, שהגיעו בעיקר בשביל להתבשם בניחוחות הניינטיז הנוסטלגיים.
ראיתי מאות משחקי כדורסל ביד אליהו, ואני לא זוכר אף אדם שהזיע בו כל כך. הכי רחוק מאמנים שמגיעים לעשות "וי" על המזרח התיכון בסיבוב ההופעות. מהרגע שהלהקה עלתה לבמה ועד סוף ההדרן, אנדרסון עבד ללא לאות בלספק את השואו שהקהל שלו מצפה לקבל ממנו. "זאת עיר כל כך רועשת, בואו נעשה רעש גם כאן", הוא הלהיב את המעריצים, וירד אל הקהל שוב ושוב, נדחף בין המעריצים, טיפס על המדרגות ליציע וקפץ על הבמה בהתלהבות של טינאייג'ר - וכל זה בלי לזייף לרגע. לרגעים זה נראה שהוא אפילו לא צריך לנשום. מקצוען שבא לתת את הכל, עם אנרגיה שאיכשהו רק הופכת ליותר ויותר חייתית, גם יותר מ-30 שנה אחרי הפריצה. ניתן רק לקוות שהוא יגיע לכאן שוב עוד ארבע שנים, ויזכיר לנו כמה שהוא אוהב אותנו, וכמה שאנחנו אוהבים אותו.