דבר אחד ברור - "אנאפאזה 2023", מאת אוהד נהרין - היא מגה־אירוע: יצירה גרנדיוזית ושברירית שהכול רוטט בה ובה בעת יציב. העלאתה המחודשת בסוף השבוע האחרון, 30 שנה אחרי שעלתה לראשונה (בהפקה משותפת של להקת מחול בת־שבע וקבוצת toMix), מציגה על במה אחת את להקת בת־שבע והאנסמבל הצעיר, בליווי מוזיקה חיה המבוצעת על ידי נהרין, אבי בללי ודני מקוב (נקמת הטרקטור). באלגנטיות, בחוכמה ובלי ליפול להתרפקות נוסטלגית, מתגלה לנו מחדש "מגרש המשחקים" של נהרין, העין מופתעת מעבר לכל עיקול על ידי עוד ועוד דימויים ורעיונות, שיוצרים חוויית שיטוט בדיסנילנד.
וזה נפתח עם רקדן שהולך בצד על הקיר, מרחף באוויר, ואומר את דברי הפתיחה החגיגיים: "אשליית היופי, קו דק המפריד בין שיגעון לשפיות, הפאניקה שמאחורי הצחוק, דו קיום של עייפות ואלגנטיות". וכשהאור עולה וחושף את אותם כיסאות מתקפלים המסודרים בחצי גורן, ודני מקוב הולם בתופים בקצב ובכוח, אנחנו יודעים מיד לאן הגענו, ומרגישים בבית: נופלים לתוך אותו פולחן שבטי שאי אפשר לחמוק ממנו לצלילי "אחד מי יודע".
רטט עובר בגופם של הרקדנים היושבים דבוקים על הכיסא, מטלטלים את גוום, את ראשם, כמו מי שמנסה להיחלץ ממקומו. מתרוממים זה אחר זה בגל. כאשר מגיעים למילה "אלוהינו", הזרועות מונפות רק כדי לשקוע לתוך הכיסא. ככה וחוזר חלילה לאורך כל השיר על שלושה-עשר בתיו, הם גולשים מהכיסא לרצפה ומשם לקימה מהירה, ותמיד אחד הרקדנים נותר על גחונו וחוזר בקפיצה אחת לעמוד על הכיסא. וההתפרעות התנועתית בתוך המסגרת הממשטרת מטעינה אותם בזעם עד שאין אפשרות אחרת אלא לשבור את הכלים, לפשוט בחימה את המעטה, את אותן חליפות שחורות וכובעים שחורים המהדהדים לבוש חרדי, ולנסות להימלט מתוך העור.
וכעבודה איקונית משמעותית, יש בה אינספור קטעים בלתי נשכחים. מי שיש לו יום הולדת מוזמן אחר כבוד לבמה, לשבת על כיסא מול הקהל בין שני רקדנים המצטרפים לבעל השמחה, מאתגרים אותו עם כוריאוגרפיה פשוטה של שילוב רגל והורדת הרגל בישיבה ללא תנועה. גואלים אותו באמצעות קבוצה חרישית של נושאי בלונים לבנים, חובשים כובעי ליצן זעירים, הנעמדת לידו ומעניקה לו שיר יום הולדת בג'יבריש. רקדנים מעלים על הבמה אנשים מן הקהל ורוקדים עמם. הלהקה מופיעה בשורה ארוכה, כדי המים של מי עדן בידיהם, והם מקישים אותם זה בזה כמו קול התוף במצעד-אבל טקסי, כשנהרין בשמלת קטיפה אדומה ארוכה שר "למה ילדים דתיים מפחדים מכלבים", וחושף את החולשה והבידוד.
ויש גם דואט חיזור יפהפה מתוך "מבול" ואת "לכובע שלי שלוש פינות" מהיצירה "2019" - שיר משחק שמקורו גרמני בו מתאימים תנועת ידיים לכל מילה בשיר עד היאלמות, וגם רגע של תזזית והמולה נוראה מתוך היצירה "ונצואלה" עם דגלי לאום, כולל דגל הגאווה, המוטחים שוב ושוב בריצפה, עד שהם הופכים לערימת תכריכים המכסה את אחד הרקדנים.
במסגרת תהליך הגדילה של היצירה, נהרין בחר להשמיט קטעים מסוימים ולהוסיף אחרים. אחד הקטעים האלה הוא הכנסת ווייס-אובר של הסופר דויד גרוסמן, טקסט מצמרר של אב שכול שאיבד הכול, ובכל זאת מתעקש להישאר כאן, בישראל. "אחרי שקרה מה שקרה, שאלתי, שאלנו את עצמנו האם להישאר. אני חי פה כי בשבילי זה המקום, המקום שבו יש לחיים שלי משמעות שאני רוצה לדבוק בה". והמילים המונחות כאן מתוות את תנועת הרקדנים בתנועות מתפתלות עדינות, בידיים שמונחות על העיניים או הודפות את האוויר, בהינף רגל אחורה הכורה בור בחלל לגוף כולו. בעצירות, בקפיאה, כאילו האפשרות לנוע נעשית יותר ויותר נדירה. ולרגע אנחנו במין הווה שכזה שמחזיק בתוכו את כל הזמנים.
נהרין מצליח להתמקם במקומות הבלתי נגישים כמעט של הדמיון והזיכרון, ולהתביית שם. מטשטש את הגבולות בין הסדר והכאוטי, בין הטהור והטמא. מציע לנו עולם מרהיב של שכול ותקומה, הומור ורגש, חיזור ופיתוי, בתוך חוויה כריזמטית של אמנות אדירה, מושקעת בקנה מידה לא סביר כמעט. "אנאפאזה 2023" מתפקדת כנייר צלופן יקר לעטיפת טרגדיה פוליטית בצבעים מפתים. היא כל מה שנהרין הבטיח וקיים. עוד עשרים שנה כולנו נרצה להגיד שהיינו שם, וראינו.