כמו בהוליווד, גם אצלנו יש רשימה ארוכה של זמרות שכיכבו בסרטים: משושנה דמארי ב"באין מולדת" ב-1956 ועד נועה קירל ב"אני אוהב אותך צ'רלי" בשנה שעברה. עכשיו מצטרפת לרשימה הזו קרן פלס ב"הארוחה", שעלה לאקרנים בסוף השבוע האחרון.
קרן פלס היא אחת המוזיקאיות האהובות בארץ, וזה הסרט הראשון בהשתתפותה. נדמה כי קמפיין השיווק שם עליה דגש. אפשר להבין זאת, ומפתה גם מבחינתו להתייחס אליו ככה, בטח בימים בהם קשה מתמיד למכור קולנוע ישראלי. אם "הסרט של קרן פלס" הוא לא קליק-בייט טוב, אז מה כן?
אך האמת היא כזו: התרומה של פלס לסרט משמעותית, ועוד נתייחס אליה, אבל בסופו של דבר היא שחקנית משנה ב"הארוחה", שהכוכבים האמיתיים שלו אחרים לגמרי, ומוכרים הרבה פחות.
הגיבורים כאן, כך מתגלה כבר בתחילה, הם אמה וגרגורי, זוג עולים מאוקראינה - כאן המקום לציין כי הפצת "הארוחה" התעכבה זמן רב, והצילומים התקיימו לפני כשלוש שנים, הרבה לפני הפלישה למולדתם.
השניים מתקשים למצוא עבודה שתהלום את כישוריהם. גרגורי עובד כמאבטח במועדוני לילה ואמה כמודלית עירום. במסגרת זו, היא פוגשת את אלון, בגילומו של עודד מנסטר, מנהל חברת הייטק בימים, צייר חובב בלילות וגם בן זוגה של יעל, פסיכולוגית בגילומה של פלס, שרוצה לפרוש מן המקצוע וגם מנהלת רומן מחוץ לנישואים.
ומה עם הארוחה שבשם הסרט? ובכן, אלון שוכר לעבודה את גרגורי, ומעניק לו את הקידום המקצועי עליו חלם - מנהל ייצור. הוא מכריז כי גם לפי המסורת, הבוס מזמין לארוחת ערב את העובד החדש ואת זוגתו, משהו שנשמע מתאים יותר לפרק הראשון של "ונדה-ויז'ן" מאשר למציאות הישראלית, אבל מילא.
זו אמורה להיות ארוחה חגיגית, אבל לא יכול לצאת ממנה שום דבר טוב - גרגורי לא יודע כי זוגתו מדגמנת בעירום לאלון, ולפיכך גם לא חושד בכוונותיו כשהעסיק אותו, אבל אם הארוחה אכן תצא לפועל, כל האמת עלולה לצאת לאור.
את הסרט כתבו מתי הררי ואריק לובצקי, שיוצרים יחד ולחוד מאז שנות התשעים. הם חתומים על סדרות כמו "תמונות יפואיות", "חלומות נעורים" ו"תפוחים מן המדבר"; על שניים מסרטי המתח המקומיים היחידים של העשורים האחרונים, "בלאק ג'ק" ו"החשוד האחרון"; ועל "מסע הטבעת", קומדיה פרועה, מצחיקה, נהדרת ולא מוערכת דיו שיצאה לפני כמה שנים.
הררי ולובצקי יוצרים בדרך כלל בלי תמיכה מלאה של הקרנות, בשולי התעשייה. הם נוגעים בז'אנרים שבמאים מקומיים אחרים נמנעים מהם, דנים בתופעות שעמיתיהם מתעלמים מהן, מלהקים שחקנים שלא רואים במקומות אחרים, וכותבים ומביימים בסגנון שלהם, בלי לקרוץ או להתחנף לאיש. החספוס של השניים מניב סרטים טובים יותר וטובים פחות, ו"הארוחה" הוא בעיני אחד מסרטיהם הטובים. אני גם מעדיף אותו על כמה וכמה תוצרים ישראלים מדוברים הרבה יותר מן הזמן האחרון.
לא שחסר כאן חסרונות: יש עודף בסצינות אווירה, וגם באורך של 78 דקות, הסרט איטי למדי ולא סוחף. ערכי ההפקה ירודים למדי. הדיאלוגים בוטים יתר על המידה, ומן הרגע הראשון נגועים בדיבור נגוע, כזה שמאפיין את הקולנוע הישראלי של פעם, אך בלי אירוניה. גם השימוש בעירום בעייתי: סצינות הציור ארוכות ומפורטות. לפיכך, אנו חוזים ממושכות בגופה העירום של אמה, בגילומה של יוליה טגיל. אם המטרה היא לחדד את הביקורת על היחס של החברה הישראלית כלפי העולה החדשה, זה לא עובד. יש גם טעם לפגם בכך שהסרט מחפיץ דווקא את האישה היחידה בו שמייצגת אוכלוסיה מוחלשת, בשעה שהדמויות האחרות זוכות מן המצלמה ליחס מכבד יותר.
למרות זאת, הסרט מצליח בסופו של דבר להציג בצורה חריפה ונוקבת את הגזענות האיומה כלפי העלייה מחבר העמים - תופעה שהתקשורת והתרבות כבר קצת שכחו ממנה, ומלכתחילה לא הרבו לעסוק בה. לובצקי והררי מנכיחים את הנושא בצורה חדה ועקבית - מן הקללות על רקע מוצאו שסופג גרגורי בסצינת הפתיחה במסגרת עבודתו, דרך הדרתו משוק העבודה והיחס הפטרוני של אלון כלפיו, ועד הדיכוי הכפול של זוגתו, שנתקלת פעם אחר פעם בקוקטייל הרעיל של סקסיזם ושנאת זרים.
טגיל שוברת לב בתפקידה של אמה, וכך גם אולג לוין כגרגורי. השחקן, שכבר הוכיח את יכולותיו בתפקידי משנה ב"געגוע" וסרטים אחרים, מיטיב להעביר את הכאב והתסכול של המהגר, והתסריט מיטיב להמחיש את המלכוד ואת הדרך ללא מוצא בו הוא נמצא. כל זה מוביל לסצינת סיום בלתי נשכחת: צפיתי בה לראשונה לפני יותר משנה, והיא עדיין חקוקה בלבי.
ועכשיו, נחזור לנקודת ההתחלה. אף שהדמות של פלס משנית, רק מתבקש להתייחס לתצוגת המשחק של הזמרת. ואעשה זאת בשמחה - אני חסיד שלה כמוזיקאית וכאושיה והיה כיף להיתקל גם במסך הקטן. התפקיד שלה מצומצם ומוגבל אבל היא עושה אותו היטב, בטבעיות, ועם נוכחות קולנועית מרשימה.
ככל הידוע לי, פלס לא הצטלמה לסרטים נוספים מאז "הארוחה" - וחבל שכך. נשמח לכתוב את המשפט "הסרט של קרן פלס" לפחות עוד פעם אחת.