נואשת לזוגיות ורווק נצחי נפגשים ב"חתונה ממבט ראשון". מה כבר יכול להשתבש?

דברים שגברים ב"חתונמי" לא יודעים להתמודד איתם, בסדר עולה:
נשים שהן לא הטעם שלהם
נשים שהן כן הטעם שלהן
ובשניהם נחזה הפרק, איש איש וקרינג'ו.

החתן היומי שלנו נוצר בשיתוף פעולה מרגש בין הסדרה האהובה "יורשים" לעמוד הפייסבוק "חבר שאל אותי מה זה סאחי". רונן-הבנתי-דברים-בצוק-איתן, 38 מבת ים, קם לפסקול של בוב דילן, סיגריה, קפה שחור ואימונים. בהתאם למודל הרווק הגנרי, יש לו גם קבוצת חברים מקומדיית מסתנני-חתונות שהחליטו שהגיע הזמן שמישהי "תביית אותו". בהשראת עולם השידוכים התנ"כי, שבו קודם כל מביאים אישה הביתה ואחר כך בודקים אופציה לאהוב אותה, גם רונן מחכה להשליך את כל הפנטזיות שלו על אישה זרה לחלוטין.

חסרה לו מישהי למות בשבילה, אבל יותר מזה מישהי שתעשה לו כביסה, כי אמא עייפה. זוהי קריאת המובן-מאליו לרווקים באשר הם: לא, לכבס אצל אמא בגיל 38 זה לא לגיטימי. אף פעם. כל עוד יש לכם מינימום אחת מארבע גפיים, זה באחריותכם. האמת? מלבד מצוקת הכביסה, אני לא בטוחה מה דחף אותו כל כך לחפש זוגיות. האדם הזה מאוהב בחיי הרווקות, כולל עיסוק במקצוע המיזנטרופי האולטימטיבי - עריכת דין, ועוד בתחום המקרקעין. יש את העניין של לרצות את אבא שלו, לוגן רוי, אבל אני לא בטוחה שהדרך לזכות ממנו להערכה עוברת בריאליטי שידוכים.

יש לי תאוריה קצת עגומה על גברים שחיים סביב הצורך לרצות את אבא שלהם. בדרך כלל, אני מוצאת שאכפת להם הרבה יותר מגברים מאשר מנשים, כי מהם הם תמיד ממשיכים לחפש את האישור שלא קיבלו מאבא, והדעה שלך כאישה עליהם פחות רלוונטית. האם דווקא רותם, 32 מרעננה, משהו בחברת נדל"ן אף היא, תצלח את האתגר המפתה הזה?

כל מה שאנחנו יודעים עליה בינתיים זה שהיא טובה בלהסתיר, להגדרתה, ושלשמחתה יש לה שיער מעלף להסתתר מאחוריו. היא מגיעה לתכנית מתוך פחד להישאר לבד ולחץ חתונה (מי אמר שאין רומנטיקה בתכנית הזו?), הפוזיציה המושלמת להיכנס ממנה למערכת יחסים תלותית והרסנית. נואשת לזוגיות ורווק נצחי - מה כבר יכול להשתבש כאן? בנוסף, רותם מתארת שהיא נוטה לעמעם את הדומיננטיות שלה לצד גברים, אולי כדי לא להרתיע אותם. וזו לא הסכנה היחידה שאני מזהה כאן.

משהו בכל היחס של רונן לרותם, עוד לפני שהכיר אותה, מהדהד לי "שטחי". אולי זה רק הראש הכחול שלי, אבל כשהוא תיאר את כלתו העתידית - "שמבחוץ תהיה רעה, אבל מבפנים רוך שאתה לא יכול לדמיין בכלל" - זה נשמע לי יותר כמו קטגוריה בפורנהאב. אם אני לא טועה, הייתה שם אפילו גניחה קטנה באמצע. אני לא יודעת איך הוא יתמודד עם נוכחותה של בחורה טובת מראה, ואם להסתמך על הפרומואים, התגובה תהיה אובדן קוגניציה טוטאלי. יעל הפסיכולוגית חוששת ממשהו אחר לגמרי: שרותם לא תתן מקום ל"חלק השטותניקי בה", חלק שאגב כבה אוטומטית מרגע שיעל מצביעה עליו, ועוד מגדירה אותו "שטותניקי".

במקביל, נוסע קנדל בברכיים רוטטות להגיש את הבשורה להוריו על גבי נאגלת כביסה. יש מצב שהאבא נרדם באמצע. לדבריו, היה מגיע "בחפץ לב", אבל לא מתאים כי יש להם איזו טיסה ובקיצור, גם החתונה הזו, מי היה מאמין, לא מביאה את הכבוד המיוחל לאבא. האדישות של ההורים שלו מעציבה אותי. פתאום אני מצליחה לראות ללב שלו, המכוסה בשלושים שכבות בלתי נסבלות של כל תלמידי בתי ספר למשחק שהכרתי בכל שלושים שנותיי.

כל האינטנסיביות שלו, כל מאמץ היתר, כל פוזת הרווק הגב-גבר הזה, אלה בסך הכל מסיכות שהוא למד לעטות כדי לזכות בחיבה, כי מי שהוא, ככה, אף פעם לא מספיק לאבא ואמא. "אני לא מציע להיכנס לפינות שאחר כך יהיה לנו קשה לצאת מהן", מסכם האב ברשמיות. אלוהים, מהסצנות של משפחת קדמי ב"לחיי האהבה" לא נשב כזה כפור.

הניכור המשפחתי מודגש ומועצם אל מול קבלת הפנים שזוכה לה רותם, 180 מעלות משם, שמזכירה לנו שגירושי הורים זה בהחלט לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך. ולמרות שעולה מבין השורות שהגירושים היו קשים (טוב, זה בדרך כלל לא תענוג), והורגש בהם מחסור בנוכחות האב, הקשר של רותם עם שני הוריה קרוב וטוב, וזה הכי חשוב. כמה בודד לעומתה הולך להיות בוב דילן הילדון. ושניהם, היא והוא, הולכים לסבול מזה.

אם כן, גם לטקס החתונה לא יוכלו הוריו להגיע, ומפתיע כמה ישירות וכנות מביאה דווקא אמא שלו, באמירה שעדיף בלעדיהם בחתונה, כי הם ביקורתיים מדי. להוביל לשם את השיחה, ועוד מול המצלמות, זה חתיכת צעד שאני תוהה לפשרו. יתכן שנעשה מתוך אשמה והתבוננות אמיתית פנימה, ואולי כדי להקדים תרופה למכה, כי היא יודעת בדיוק איך תיתפס הדינמיקה המשפחתית הטעונה הזו לציבור. כך או כך, יש בי איזו הערכה על זה. לא שזה משנה עכשיו.

כעת זמן לחילופי ברכות ומתנות, ולפיכך ציטוט "כל הדברים היפים באמת" העשרים ושבע במספר העונה. אדם בסיסי הוא רונן, ועל כן מצליח להתרגש מזה, אבל מצליח לייבש את הדמעות תוך שתי שניות מרגע שהחברים סביבו פותחים את הפה. קלטתם איך הם מורידים לו? ועוד על מה? מתי ברכות מודפסות איבדו את הלגיטימציה שלהן? כשלושה וחצי עשורים עבדנו להפוך אותן למוצר ראוי, והנה - מגיעה חבורת דושבגס ומוציאה אותן מהחוק: "אחי, חבל שהבאת מודפס, אחי, אחי אל תתבאס שהבאת מודפס, אחי, מה - התבאסת?". איזה רוסט עשו לו שם, מסכן. ואני רק מחכה לרגע שיתפכח, ויבין שהוא לגמרי משקיע מאמץ מיותר בניסיון להתחבב על חבורת הקרקס הזו. בחייאת, פתחו פודקאסט גברי-אלפא ועזבו אותו בשקט.

רותם עדיין לא יודעת על מה נפלה, ולכן רשאית לדמיין. "אשתי לעתיד", היא מצטטת את ברכתו בהתרגשות, ואמא שלה: "נכון, כי הוא בא להתחתן". טוב שמישהי כאן להחזיר אותנו לקרקע, אך לא לאורך זמן. תכונה באוויר. ציפייה. כינורות. עוד רגע יפגשו המיועדים תחת החופה, אך האם יתאימו זה לזה? האם יסתדרו הכוכבים בשורה, וכל כמיהותיהם העמוקות של המיועדים יתנקזו לרגע אחד של מפגש לבבות טהור? רונן נושם לרווחה: אכן, הכלה שווה.

הלאה לחופה וקידושין. לחתן יש דירה בבת ים שזקוקה זקוקה לטאץ' נשי, נאמר לה, והיא חושבת, הדירה הזקוקה להיות ברעננה. רונן פחות מסויג מזה, נאמר, בלשון המעטה. ובלשון כנה: הוא חייב להפסיק להתנהג כל כך מטומטם בגלל בחורה יפה. די, רונן, זה מביך, אתה לא יכול להחזיק לה את היד כאילו באת לקבל ממנה תעודת סיום תיכון. "את נראית הרבה יותר צעירה", הוא מנצל עוד פיסה של הזדמנות לרייר על המראה החיצוני שלה, והדודה של כל האמת בפרצוף כאן כדי לסכם: "נשמטה לו הלסת משמחה שלא הביאו לו איזו כונפה". חגיגת אהבה.

הדודה החוקרת של רותם כבר הצפינה עליו מכשירי מעקב. האישה הזאת מפחידה כמו שהיא מדהימה ולהיפך, אבל לתחושתי, עם כל הפוזה - את המבחן שלה הוא כבר עבר. עכשיו זה סתם טיזינג. זה לא אומר שהספיק לי המפגש ביניהם, ואם לא יהיה פרק פולו-אפ במעמד הדודות, אני אתאכזב. שומעים אותי שם? אם יש מישהי שיכולה להביס את רונן ברמת האינטנסיביות, זו רק גברת "בעלי סובל אותי כבר ארבעים שנה".

במונית הביתה, קנדל מגיע לשיאו הרומנטי בווידוי "מת להשתין", ויוצא אל פורקנו על רקע פסקול בלייד-ראנר. רותם מזהה אצלו בצדק משהו "קיצוני לשני הצדדים", ילדי וגברי, ואני כולי תקווה שהקצוות האלה יתרככו מרגע שהאנדרנלין ירד והוא יבחין שלפניו בת אדם. המזל שלו הוא שנשים סבלניות. אצלנו, גם אם אנחנו נמשכות חצי-כוח, זה עוד יכול להשתפר. וזה אף פעם לא עובד להיפך, אגב. אם היא הייתה מלחיצה כמוהו - לא היה להם סיכוי.

מסתבר שהמטפלת והטיפולי פתחו בינתיים בוויכוח על פמיניזם, ודווקא את זה לא ראינו. אוף, כמה הייתי רוצה. על כל פנים, לאור זה נפל לה סוף סוף האסימון ששידכו אותה עם אדם שמרן ודי פרמיטיבי בדעותיו, ופתאום, לדבריה, כל הקסם התפוגג. השאלה שלי היא איזה קסם ואיזה חיבור היו פה מלכתחילה, אבל אני שמחה שהיא התעוררה לפער הזה. ועדיין, יש לה את המבט המוכר להכאיב של מי שמתעקשת בשם הליברליזם להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת להכיל גם את מי שההיפך מליברלי בדעותיו. או בקיצור, מבט של מקימת מעגלי-שיח. זה באמת שובר לי את הלב.

משה, מצדו, לא חושב שהוא דור ישן, כי אף אחד לא רוצה לחשוב על עצמו ככה, אבל הדעות שלו ענתיקה וזה היה די ברור מהרגע הראשון. ולמרות הבדלים של שמים וארץ הם מוצאים את עצמם בחיבוק בריכה, כי אין מה לעשות, הם בתכנית ויש בריכה, ואם כבר קצת ערומים עדיף להתחבק בה מאשר לא. לנעם עדיין יש תקווה: הם אולי "באים מתרבויות שונות לגמרי", אבל זה עדיין יכול להסתדר. אוח, איזו עובדת סוציאלית. היא מוכרחה לזהות בו פוטנציאל. לו רק הייתה יודעת שממילא משה לא ראה בה פוטנציאל מהרגע הראשון.