נהוג לחשוב שישראל הולכת בעקבות ארצות הברית בכל הקשור לתקינות פוליטית ורגישות יתר פרוגרסיבית, אבל עדיין יש דברים שבתרבות האמריקאית אסור לעשות - ואצלנו מותר. למשל, להוציא לקולנוע סרט בשם "החבר השמן שלי", מה שקורה כאן בסוף השבוע.
בארצות הברית, הסרט מסתובב בשבועות האחרונים בפסטיבלים בשם שונה ומכובס - "אליק וג'מי", כשם הדמויות שלו. "המפיץ האמריקאי לא הסכים שיהיה בשם הסרט את המילה 'שמן'", מספר הבמאי גודיס שניידר. "הוא אמר שהוא מקבל על זה תגובות רעות מאוד, ואף אחד לא רוצה להתעסק עם סרט בשם כזה. הוא גם לא קיבל שום אלטרנטיבה ולא הסכים שהמילה 'שמן' תוזכר באיזשהו אופן. הצעתי לו את 'אהבה ושוווארמה', שם שאהבתי מאוד, אבל גם זה לא עבר. בדיעבד, אני מתחרט שהסכמתי לקרוא לזה 'אליק וג'ימי'. זה סתם שם".
האמת היא, שככל הנראה אף במאי אמריקאי לא היה מעז מלכתחילה לביים סרט כמו "החבר השמן שלי", העוסק בכנות ובפרטנות בסוגיות כמו עודף משקל, הפרעות אכילה ודימוי גוף. מדובר במעין גרסה מקומית ועבת בשר ל"כשהארי פגש את סאלי". הפעם הארי הוא ג'מי, בגילומו המצוין של צחי סדן, בחור ישראלי שלא עונה לשום מודל מקובל של יופי - הוא לא רזה, לא מגולח, ולא לבוש כהלכה.
במהלך שירותו הצבאי, פוגש ג'מי את אליק, בחורה אטרקטיבית לכל הדעות, שגם מודעת לזה, ומוצלחת גם מכל בחינה אחרת. היא אשת הספר הכי איכותית שראינו על המסך הגדול השנה, ומעריצה גדולה של קרל אובה קנאוסגורד. לא קורה ביניהם כלום, אבל כיוון שאנחנו מדינה קטנה, הם נפגשים כמה שנים אחר כך, והפעם כשהם גרים בתל אביב. מתפתחת ביניהם ידידות עתירת מתח מיני, אבל משהו מפריד בין השניים. בסרטים ישראלים קודמים על אהבה במבחן, מה שעמד בין הגיבורים זה המוצא האתני. כאן, זה המשקל.
"החבר השמן שלי" מתאר את כל זה בהרבה רגישות, עם דיאלוגים שהשנינות לא פוגעת באמינותם, ובאופן כללי בצורה אותנטית להפליא. אולי זה רק מתבקש, כי הסרט מבוסס על סיפורו האישי של שניידר. "עד גיל 16 הייתי רזה, וספורטאי ממש טוב", מספר הבמאי, כיום בשלהי שנות הארבעים לחייו. "בגיל 16 חוויתי התקף אפילפטי גדול ראשון. התחלתי לקחת תרופות והפסקתי לשחק כדורסל. חברה שלי שברה לי את הלב, וכתוצאה מכל זה עליתי שלושים-ארבעים קילו. אני טוב בהדחקות, והדחקתי את זה.
"חשבתי שאני כזה מקסים ומיוחד, שזה לא יפריע לבנות להתאהב בי", הוא ממשיך. "כמו מה שלאונרד כהן כתב לג'ניס ג'ופלין ב'צלסי הוטל' - ,'You told me again, You prefer handsome men, but for me you will make an exception'. כמו הדמות בסרט, רק בגיל שלושים ומשהו נפל לי האסימון שאני צריך לעשות משהו בקשר לכך. עד אז, סירבתי להתייחס למשקל בתור בעיה, אפילו שזו היתה בעיה - בעיה גדולה מאוד".
ראינו כבר הרבה דמויות עבות בשר בקולנוע ההוליוודי, ויותר מכך בקולנוע הישראלי. מה חשבת על הדרך שבה ייצגו אותם?
"בדרך כלל, השמן הוא על תקן 'החבר של הגיבור'. כמו שהשחור הוא תמיד מי שמת ראשון בסרטי אימה, אז השמן הוא על תקן המצחיק ו/או המניאק. לעומת זאת, השמן הוא אף פעם לא הדמות הראשית. הסרט הוא אף פעם לא על החיים שלו. אז אמרתי 'בוא נעשה על זה סרט. אני מכיר את העולם הזה מבפנים, ויש לי מה להגיד'.
"מה שכן, אני חייב להבהיר לך משהו: כשהייתי צופה בסרטים, לא הייתי מזדהה עם הבחור השמן. כשראיתי את 'חסמבה', הזדהיתי עם ירון זהבי, לא עם אהוד השמן. לא ראיתי את עצמי כשמן, ולמעשה הייתי שמנופוב בעצמי, כמו כולם".
ועכשיו?
"עכשיו אני קצת יותר מזדהה וחושב על עצמי כשמן. בגלל זה גם הכנסתי את המילה 'שמן' לשם הסרט. זה רייקלימינג, כמו 'מצעד השרמוטות'. ועדיין, גם כיום, רוב הזמן אני לא חושב על עצמי כשמן, וכשאני נתקל בשומן של עצמי או של אחרים - אני נתקף גועל".
אגב, גם בארץ לסרט היה שם אחר בהתחלה. הוא התחיל כ"השמן" ואז שיניתם ל"החבר השמן שלי".
"נכון, המפיץ הישראלי העיר ובצדק ש'השמן' יכול להיתפס כסרט מדכא, וזה לא סרט מדכא. קפצתי בשמחה על ההצעה 'החבר השמן שלי'. אני אוהב את השם שלי, גם כי מדגיש את החשיבות שיש לאליק בעלילה".
גם אליק מבוססת, אם כי באופן חופשי יותר, על דמות אמיתית - ליאת אלקיים, זוגתו של שניידר ואם בנותיו, וכמובן עיתונאית וסופרת מצוינת בזכות עצמה, שהיתה שותפה לכתיבת התסריט. "היא וריאציה על ליאת ועל כל מיני בנות שהכרתי במשך שנים", אומר שניידר. "גם אותה שופטים לפי החיצוניות שלה. מניחים שכיף לה וקל רק בגלל שהיא יפה, ורצינו לערער את הנחות היסוד האלה. אליק דפוקה כמו ג'מי, פשוט פחות רואים את זה במבט ראשון".
שניידר מספר כי היה לו חשוב לחתור תחת אחת הקונבנציות הבולטות והידועות לשמצה של הקומדיה הרומנטית - ה-Manic Pixie Dream Girl, כלומר אותו תיאור שטחי של בחורה רזה, יפה וחמודה שאינה אלא סך כל הפנטזיות של הגיבור, ותפקידה היחיד בעלילה הוא להעיר אותו לחיים ולאפשר לו להמציא את עצמו מחדש. "אליק היא בחורה מעצבנת, וזה מה שחיפשתי", אומר הבמאי. "רציתי בנות שיש בהן כעס על העולם שקשור לענייני מגדר. כאלה שאומרות 'אתה לא מכיר אותי, ואתה לא יודע מי אני'. אני מאוד מזדהה עם הכעס הזה והגישה הלא נחמדה".
את הגיבורה מגלמת מי-רן מנקס, שזה התפקיד הקולנועי הגדול הראשון שלה. למה בחרתם בה?
"חיפשנו הרבה שחקניות, ומעבר לכך שמי-רן נפלאה מכל בחינה, היה בה איזה ממד של קשיחות שחיפשתי. אני לא אומר שהיא לא נחמדה, אבל היתה בה קשיחות".
"החבר השמן שלי" הוא גם סרט הקולנוע הראשון כצלם של עמית שעל, צלם עיתונות מוערך בדרך כלל. "לעמית יש עין מדהימה. לא אמרתי לו איפה לשים את המצלמה. הוא בחר איך להעמיד את הסצינה", מספר שניידר. "ההנחיה היחידה היתה כללית: לעשות ההיפך ממה שעושים בקולנוע הישראלי. בגלל המצוקה התקציבית, בדרך כלל מצלמים כאן כדי להסתיר, לא כדי להראות, אז אמרתי לו - בוא נצלם כדי להראות".
אפשר להגיד שנוסף לאליק וג'מי, גם תל אביב ואוכל הרחוב שלה הן דמויות בסרט.
"עמית ואני לא תל-אביבים ומסרבים להגדיר את עצמו בתור כאלה, ויש לי גם דעה לא פופולרית. אני מעז להגיד שחולדאי עשה לה טוב. אני פה יותר משלושים שנה, ויודע איך היא נראתה אז ואיך היא נראית עכשיו. בכלל, בגלל שאני מבחוץ, אני לא מתנשא על דברים פופולריים. תל אביבי אמיתי לא יעז לדרוך בנמל או להגיד עליו משהו טוב, אבל לי אין בעיה להגיד שזה מקום נחמד".
בוא נדבר על עוד דמות - היזיז של אליק, בגילומו של אסף פרי הזכור מ"קיבוצניקים" ו"חזרות".
"הוא דוש, אבל דוש מתוק. אני מכיר הרבה תל-אביבים כאלה. בהרבה מן המקרים, הם חמודים הרבה יותר ממה שנראה. נכון, הוא מסתכל על עצמו ומבסוט ממה שהוא רואה, אבל האמת? אני לא פחות אגוצנטרי מכל דוש מצוי, אני פשוט לא יכול להרשות לעצמי להחצין את זה, כי אין לי מעלות אחרות. משהו ביופי מאפשר לך להיות פחות נחמד, אבל שמנים צריכים להיות אקסטרה-נחמדים. זה לא שאני אדם טוב יותר מהדוש, זה פשוט שבניגוד אליו, אני לא יכול להרשות לעצמי לא להיות נחמד".
הסרט מתחיל בצבא, בתרגיל משותף של אליק וג'מי, כשהם חייל וחיילת - נושא שעלה לכותרות לאחרונה. בכל מקרה, למה החלטת לפתוח אותו בשירות הצבאי?
"'כשהארי פגש את סאלי' הוא בעיני סרט מושלם, וכשכתבנו את התסריט לסרט שלנו, לקחנו אותו וניסינו ללמוד מן המבנה שלו. התסריט שלו מתחיל בקולג', וצבא הוא המקבילה הישראלית לקולג' האמריקאי".
הסרט יוצא לאקרנים בתקופה מתוחה מאוד, ויש בו גם זיקה לפוליטיקה - אחת הדמויות מדברת על כך שאולי בעצם המחנה הפוליטי שלה טועה, והמחנה השני צודק. "אני שמאלני, אבל בצד השני יש מיליוני אנשים לא שמאלנים, ואחד מהם בטח מוצלח יותר ממני, אז איך אני יכול להיות בטוח שאני זה שצודק?", מסביר שניידר. "זה מקביל לעניין של המשקל - מי קובע מה נכון ולא נכון? אולי זה נכון להרוג את עצמך באכילה? התגובה הכי מרגשת שקיבלתי לסרט היתה קשורה דווקא בנאום הפוליטי. מישי ימנית באה ואמרה לי 'וואו, הסצינה הזו דיברה אליי ושימחה אותי'".
אם כבר מדברים על פוליטיקה - תגיד, אולי בכלל העניין של המשקל לא כל כך משנה בישראל? אריאל שרון לא היה רזה, אבל היה ראש ממשלה סופר-פופולרי, ויש עוד שורה ארוכה של פוליטיקאים עבי בשר ואהודים, שלא לדבר על מגישי טלוויזיה, מאמני כדורגל ומה לא.
"אני יכול להגיד דבר כזה: אני עוד מעט בן חמישים, ומרגיש שעכשיו כבר הרבה פחות שופטים אותי בגלל המשקל שלי. אפשר להגיד שבגיל מסוים, הנושא הזה באמת מפסיק להיות חשוב".
מה העמדה שלך לגבי "מחמאות" שאנשים לא רזים מקבלים - למשל, כשאומרים להם 'רזית', מה שמשתמע ממנו שהיה מה להוריד. אולי זה גם משהו שצריך להפסיק להגיד?
"כן, זו חוויה לא נעימה. לפעמים אומרים לך שרזית סתם כי לבשת חולצה מוצלחת. כשעושים דברים כאלה, אתה מבין שמסתכלים עליך דרך המשקל וזה לא נעים - אבל שוב, אני חייב להודות, אלה דברים שאני חוטא בהם בעצמי".
איזה מסר היית רוצה שהסרט יעביר? מה היית רוצה שהחברה תשנה ביחס שלה?
"אני רוצה שאנשים רזים יפסיקו להתנשא מעלינו. ההבדל היחיד בינינו הוא שאת הבעיה שלנו רואים, כי היא מעל פני השטח, והבעיות שלהם חבויות יותר. אנחנו דפוקים, אבל גם אתם".
הפקה של סרט, בטח סרט ישראלי, בטח סרט ישראלי עצמי כמו הסרט הזה, היא תמיד אתגר עצום. מה היה הדבר הכי מאתגר בהפקה הזו?
"קיבלתי כסף מהקרנות רק בסוף התהליך, להשלמת ההפקה. האתגר הכי גדול היה להחליט שאני הולך על זה, גם בלי התמיכה של הקרנות. החלטתי להפסיק לחכות לאחרים, וללכת על זה ויהי מה. בהפקה עצמה היו הרבה דברים קשים ומלחיצים. הייתי צריך לבקש מאנשים לעשות דברים, ואני שונא את זה".
כסרט ביכורים, "החבר השמן שלי" הוא גם כרטיס ביקור שחושף את הכישרון הקולנועי שלך. מה הצעד הבא?
"הפסקה ארוכה, אולי לצמיתות. הסרט הזה הוא סיכום של חוויות שצברתי במשך עשרים-שלושים שנה. אני מאמין שצריך לכתוב רק אם יש לך מה להגיד. אמרתי את מה שהיה לי לומר, וכרגע לא בוער בי כלום. אכתוב רק אם יבער בי משהו. אולי זה יקרה בעוד שלושים שנה, ואולי בכלל לא".