אבי אבורומי הוא הפנים והקול של הפופ הישראלי העכשווי. פופ במובן של פיצוח הקוד לטעם הקהל הרחב, עם שירים שגורמים ל-8,000 מעריצות למלא את היכל מנורה, לצרוח את המילים במשך שעתיים וכמעט להתעלף מהתרגשות כשהוא עולה לבמה. אם עדן חסון יושב במובן הזה על המשבצת הים תיכונית, אבורומי הוא משבצת אחת ליד, פחות מזרחית אבל עדיין נוגע בסלסולים, יותר רוק, המון בלדות רומנטיות, עם השפעות ברורות מעולם ההיפ הופ. המוזיקה שלו היא מיקס של ז'אנרים. אין חוקים. העיקר שיישמע טוב לאוזן המיינסטרימית של הקהל, שמעדיף שירים קצרים של פחות משלוש דקות וכבר נולד וגדל לתוך עולם שבו הסגנונות מתמזגים למוזיקה שעכשיו נשמעת לו הכי כובשת ונכונה, אבל לא ברור מה יישאר ממנה במבחן הזמן ואיזה שירים שלו אותן מעריצות ימשיכו לאהוב אחרי שיתבגרו.
שלמה ארצי אמר פעם שהנשים והנערות הן אלה שמסמנות אותך ומכתירות אותך להיות כוכב. וצדק. אצל אבורומי החתיך והחמוד, כמו אצל אדם בשעתו, הקהל מורכב מ-95% בנות, מגיל שבע עד אחרי צבא, חלקן כבר ראו אותו מופיע כמה פעמים והולכות אחריו מהופעה להופעה. ועכשיו הן עומדות משך כל השעתיים, שרות בצעקות, צורחות בהיסטריה, מתחבקות וחוגגות את רגעי האטרף עם החברות שאיתן באו. פה ושם יש איזו אמא מלווה או בן זוג שנקלעו לסיטואציה ונשארים המומים כשאלפי בנות צועקות במקהלה ובקצב "אבי! אבי! אבי! אבי!", כשאבורומי הנבוך בעצמו מנסה להבין איך להגיב לתועפות ההערצה האדירות, שמושלכות לעברו מהיציעים של ההיכל ויוצרות גלי הדף ששווים בעוצמתם לעוצמת המוזיקה. זה קרה לארצי, למיקיאגי, לאביב גפן, להראל סקעת, שהתארח אמש אצל אבורומי, אבל כזה טירוף לא זכור מזמן.
מאהב של הקהל
אבורומי הוא הפופ הישראלי העכשווי גם במובן של ניצחון אדיר וסופי לרשתות החברתיות של הצעירים על התקשורת הממוסדת והרדיו. נכון, הוא נבחר לפריצת השנה בגלגלצ, אבל הוא לא הגיע לשם מהוצאת שירים לרדיו ותחנונים של יח"צנים שישמיעו אותו בפלייליסט, אלא צבר את כוחו ומילא מועדונים מכוח הצלחת השירים שלו במדיה החברתית. הרדיו גילה אותו אחרי שכבר הצליח. כשהוא מארח את אודיה, זמרת שמילאה את קיסריה ואת מנורה מבלי שהישראלי הממוצע בכלל שמע את השם שלה, והתקרה בהיכל כמעט קורסת מרעש הצווחות - זה ניצחון כפול ומכופל של דור הטיקטוק על עולם המבוגרים. אבורומי, וזאת אולי הזווית הכי מעניינת אצלו, נבנה גם מהצלחת סרטוני העצות למעריצים שלו באינסטגרם, בהם הוא עונה בהומור מתפרץ, לפעמים חסר עכבות, לשאלות ששולחים אליו, בעיקר בנושאי אהבה וזוגיות. מדובר לא רק בזמר, אלא במולטי-טאלנט בהתהוות, עם כישרון מולד לקומדיה, משחק והנחיה, שצפוי גם לככב בפסטיגל הקרוב.
אבורומי פונה לרגש של הקהל. "שהכל נהיה בדברו", הוא מברך לפני שהוא שותה מבקבוק מים, והקהל צועק "אמן", בגימיק שמשחק על רגש של דת ואמונה, שכוכבי פופ ים תיכוניים כבר הפכו אותו מזמן לקיטש, אבל הוא תמיד עובד. והוא כמובן מקדיש, כרגיל, את "לאהובי", שמבוצע עם מארק אליהו בקמנצ'ה, לחלל צה"ל עמית בן יגאל. בדרכו אל המיינסטרים אין אף מילה - כמובן - על פוליטיקה, גם כשהמדינה בוערת.
ולצד הכישרון, צריך הרבה אינטליגנציה, אינסטינקטים של חתול רחוב ומבנה אישיות מיוחד כדי לעשות את הדרך שעשה בשנים האחרונות אבורומי, שנולד כמוסלמי והתגייר: מנער שאיבד את אביו בגיל 13 ונלחם על חייו ועל חיי משפחתו מול קשיי העולם, לחייל שמקליט שיר ראשון ("תדעי לך") ברמת סקיצה כי אין לו כסף להקלטה שלמה, לזמר מועדונים שעובד במקביל כמלצר ומוקדן טלפוני, ועד לכוכב פופ שמארח בהיכל מנורה את כוכבי הרגע הכי לוהטים בעולם של הצעירים, נס וסטילה, ומלווה אותם בדרבוקה בביצוע ללהיט הרשת "תיק קטן".
אבורומי הוא מאהב שיודע לעשות אהבה עם הקהל שלו. להטריף, לחבק (מטאפורית), להודות, להתחנף, להצטנע, ולהגיד לקהל שוב ושוב שהניצחון הוא שלהם לא פחות משהוא שלו: "אתם עשיתם את היכל מנורה, אני כאן רק בשביל לשיר את השירים". זה מה שהביא אותו עד הלום. הדיבור בגובה העיניים ("פיתחתי כלפיכם רגשות, עד שזה כבר יותר מדי", אמר ברגע של חוסר יכולת להכיל) עד שהמעריצות מרגישות שהוא איתן יחד, יוצר אחד שהוא שלם. באירוח של מור רביעי לדואט "אין אותנו יותר", כרגע הלהיט הגדול ביותר שלו, אמר לה אבורומי בנדיבות שהקהל הזה הוא גם שלה - והיא לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות.
זה היה רק הדובדבן בשרשרת מחוות שעשה באותו הערב לאורחים שלו, שכל אחד מהם הוא מבחינתו "מטורף", כלומר כישרון ענק. ואבורומי הוא "מטורף" בפני עצמו, שעכשיו, בגיל 27, עם שיא ההצלחה, צריך לחשוב, אולי, איך הוא כותב שירים שיישארו פה עוד עשור-שניים קדימה, ולא רק כאלה שיגרמו למעריצות לרצות אותו כל כך חזק עד שזה כואב.