לפני שלוש שנים בערך מיקי זוהר פרסם איזה פוסט לוחמני בעמוד הפייסבוק שלו כפי שפוליטיקאים עושים מדי פעם. המגיב הראשון לפוסט היה מיקי זוהר עצמו, שכתב מילה אחת: "אלוף!". זו הייתה פאדיחה שהפכה לויראלית. האמת היא שמן הסתם זו לא הייתה אשמתו, אלא של איזה "סטודנט" סורר שהיה אחראי על ניהול הרשתות החברתיות של זוהר. נטיית הלב היא להאמין שאם זה היה תלוי במיקי זוהר עצמו, זה לא היה קורה. לא בגלל שמדובר באיזה גאון סושיאל, אלא בגלל שלא כזה אכפת לו מה חושבים עליו ברשתות.
זוהר הוא חיה מוזרה בממשלה, בכנסת, ובטח שבליכוד. מצד אחד איש עבודה יוצא דופן. צעיר ומלא אמביציה, שהצליח לחדור לשורות הכנסת עם מעט מאוד כוח פוליטי מאחוריו, ובנה את עצמו מתוך עבודה פרלמנטרית אגרסיבית אך יעילה, סבלנות ונאמנות לאנשים הנכונים. מצד שני, אדם שלא אכפת לו שוב ושוב לחפור לעצמו בור ולקפוץ לתוכו, בלי שום רגשי נחיתות או אסטרטגיה סדורה. לוחם הקמיקזה של הביביזם.
במדינה כל כך מקוטבת קשה להתעלם מההפרדה הזאת בין ימין ושמאל, ביביסטים ורל"ביסטים, תומכי הרפורמה מול מתנגדי ההפיכה - אבל אם שמים בצד את כל המטען המוקדם הזה, קשה שלא להודות שמיקי זוהר הוא ליהוק מושלם למשרד התרבות והספורט. אדם עם ניסיון וזיקה לשני התחומים, שאינו שומר על דיסטנס מיניסטריאלי מאנשים בתחום ולהבדיל מרבים לפניו בתפקיד (מימין ומשמאל) לא דורש לעצמו קרדיט על עצם העובדה שבישראל יש בכלל תרבות וספורט.
לצד יואב גלנט במשרד הביטחון ומשה ארבל במשרדי הפנים והבריאות - מדובר במקרה נדיר של מינוי מקצועי וראוי בתוך הממשלה המנופחת ממילא (בחנו את עצמכם: האם יש שר בשם יואב בן צור או שמדובר בשם שהמצאתי כרגע?). זאת הסיבה שמבאס כל פעם מחדש לראות איך הוא מתעקש לנצל את הכוח המינסטריאלי שלו בשביל להחניף לבוס, ולהוכיח שהוא לא יותר מממשיך דרכה של מירי רגב - מהכתמים הכבדים והמבאישים בתולדות המשרד.
בתוך יממה אחת מיקי זוהר הצליח להתגאות במינוי של ארבעה "תומכי נתניהו בולטים" (דרכה של התקשורת לסבך את הכינוי המתוק "ביביסטים"). זה התחיל אתמול עם המינוי של בני ציפר, נוה דרומי וגדי טאוב לועד הנאמנים שבוחר את השופטים של פרסי הספרות; והמשיך היום עם המינוי של גיל ססובר, כוכב הניינטיז הנשכח שהתקמבק בשנים האחרונות בערוץ 14, כחבר במועצה הישראלית לקולנוע.
האמת היא שאני יכול להגן על הבחירה של כל אחד מהשמות האלה. בני ציפר (שבינתיים הודיע שהוא מוותר על המינוי) הוא מהאוטוריטות הבכירות בישראל בעשורים האחרונים בכל הנוגע לספרות, והוא יכול לתרום רבות בתפקיד. גדי טאוב הוא סופר, חוקר ואיש רוח שגם אם לא מסכימים עם הדעות שלו - אי אפשר לקחת ממנו את היותו איש רוח ראוי. נוה דרומי היא החריגה בשלישייה, ככזאת שקנתה את הפרסום שלה על ידי כתיבת טורים שמרניים ובעיקר על ידי השתתפותה הקבועה בתכנית "הפטריוטים" של ערוץ 14. אלא שמשהו בשיבוץ של שלושת החברים יחד מבהיר את הסיפור האמיתי מאחורי הבחירה בהם: חנופה בלתי מתפשרת כלפי רה"מ נתניהו.
זכותם, אגב. הליקוק האובססיבי של ציפר לרעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, שלטענתו מותקפת רק בגלל שהיא אישה סקסית, לא הופך אותו לעורך ספרות פחות טוב. גם זכותו של מיקי זוהר למנות לתפקיד את האנשים שהוא רוצה. ספק אם תמצאו בהיסטוריה שר תרבות מהשמאל שבחר לתפקיד הזה אנשים שמזוהים עם הימין. זוהי דרכה של פוליטיקה. מה שטוב לעיתון הארץ כבר עשרות שנים, פתאום רע למשרד התרבות? מה גם שזהו לא תפקיד מאוד משפיע בסופו של דבר, בלי רוב בתוך הוועדות עצמן.
חברותו של גיל ססובר במועצה לקולנוע היא בחירה בוטה יותר בחוסר המקצועיות שבה. אדם ללא שום קשר לעולם הקולנוע, שעשה לעצמו שם בעיקר בזכות מערכונים דביליים וגאוניים עם ה"קומדי סטור" בשנות ה-90, ומאז הספיק להתקרב לדת, לפרוש מעולם הבידור - ואז לחזור אליו דרך ערוץ 14. ססובר אינו מזוהה עם הליכוד, אלא עם הפלגים הקיצוניים יותר של הימין. אשתו רוני היא יו"ר "פורום הורים למען המסורת", ומנהלת את שדולת הזהות היהודית בכנסת, בראשות אבי מעוז. במילים אחרות: היא לוביסטית נגד הקידמה.
טבעי לחלוטין שמיקי זוהר ירצה להפגין שרירים בתפקיד (בטח כשפריימריז בליכוד תמיד מרגישים מעבר לפינה), ולגיטימי לחלוטין שירצה למנות לתפקידי מפתח אנשים מהימין. אבל חסרים אנשי תרבות ימניים שאינם מזוהים אידיאולוגית עם מפלגת נעם, או לכל הפחות אנשי קולנוע ימניים שאשכרה קשורים באיזושהי דרך לעולם הקולנוע? זה בסדר גמור לרצות להביא את המשילות גם למשרד התרבות, אבל למה הכל חייב להיות כל כך מטומטם, בחסות נאמנות לנאשם בפלילים שאפילו בלי לנסות ממשיך להרקיב פה כל חלקה טובה.