העיתונאית אמילי עמרוסי חשפה בעמוד הפייסבוק שלה כי בנה נכווה קשות במהלך טיול משפחתי לבולגריה, אלא שהיא לא הורשתה לראות אותו או לעמוד לצדו בבית החולים במשך ארבעה ימים.
בפוסט שפרסמה, סיפרה על מה שקרה: "הודו לה' כי טוב. אחרי ארבע יממות של גיהנום - סוף סוף ראיתי בעיניי את הבן הקטן והמתוק שלי ונגעתי לו ביד ובלחי ושמעתי אותו מדבר. הוא נכווה בבולגריה ובית החולים הבולגרי מנע להיות לידו או לדבר איתו בטלפון או לראות אותו מיום שישי עד עכשיו, כשהוא עובר פרודצדורות רפואיות מזעזעות וכאבי תופת, בן 10 בארץ רחוקה, בתנאים לא טובים, בלי שפה. עוד אספר על הכל. אנחנו בדרך לארץ לשיבא האלופים בהטסה רפואית דחופה (כי נזקק לניתוחים) בסיוע המדהים של חברת הביטוח ליברה שעוד ידובר בשבחם, ובשבח השגרירות והקונסוליה, ואנשים טובים בדרך.
"הבן שלי פצוע ונכונה לו דרך ארוכה להירפא רק שעכשיו, שניה לפני הטיסה לארץ, אני רוצה לספר שאני מאושרת. מאושרת כאילו זכיתי בלוטו. כי ראיתי את הבן שלי. ונישקתי אותו. וכמה הדבר הקטן הזה משמעותי. ישבתי מיום שישי בצהרים מול דלת נעולה ואטומה שמבעדה נשמעו הצעקות שלו. חטף כוויות חמורות לאחר שנפל בשטח פתוח לנביעה רותחת של גופרית. כן. כמו שאתם מדמיינים את הגיהנום. אני קילפתי ממנו את הבגדים והעור ירד איתם. וכשהגענו לבית החולים נעלו אותו מפניי וזהו. לזה קוראים: ידי קצרה מלהושיע. ולא עזרו הניסיונות היקרים של השגריר והקונסולית והגענו עד שר הבריאות המקומי. הכוח מולנו היה אטום וקשוח וסובייטי. הקומוניזם לוקח את הילד כדי להחלים אותו והאמא רק מפריעה. מה פתאום שילד צריך את ההורים כדי להחלים. אז זהו. אני מודה לאל ששוחרר למגע של אמא. יצא מהמאסר שבו לא נותנים לילד לבכות (האחות צועקת) ולא מזון (כי זו מדינה עניה) ולא מרדימים לפני ששוטפים את הכוויות, והרופאים לא מעדכנים את ההורים ולא מדברים איתם כלום. ברוך פודה אסירים. מאושרת שאנחנו - אני והילדים ואבא שלהם - בדרך לרפואה הישראלית שהיא הבית".
בפוסט נוסף עדכנה עמרוסי במצבו של בנה: "תודה רבה על התפילות. סיני בבית החולים הטוב ביותר בעולם לטיפול בכוויות (ואיזה צוות מופלא! המרכז הרפואי שיבא תל השומר). לאור הבקשות הרבות שהופנו לשמים, ובניגוד למה שהרופאים בבולגריה אמרו וכתבו: הכוויות במצב משתפר ואין צורך בניתוחים!!!! היה נמק בעור שהוסר על ידי הכירורג. הילד מתגבר נהדר. אספר בהמשך על השבוע המסויט הזה כדי שתעריכו את המקום הטוב שאנחנו חיים בו, את מערכת הרפואה שלו, את נהלי הביטוח שקיימים בו, את נציגויות ישראל בעולם. אני רוצה לשתף במסע הטראומטי שחלף בחיינו כמו כדור של אש שפוגע בכדור הארץ. אעשה זאת כשאוכל. אני אמא של ילד שנכווה ולא נכבה, ילד שמח שיש לו כוחות להחלים, ויש תפילת-רבים שנושפת לו כוח בגב".