גם בפעם הקודמת שמוריסי הגיע לישראל, נקבעו לו שתי הופעות. ההופעה הראשונה, שהתקיימה בהיכל התרבות בתל אביב, הרגישה קרה והייתה מאכזבת. יום אחר כך, לעומת זאת, ההופעה שמוריסי נתן בקיסריה נחשבה לאחת המוצלחות שהוא נתן אי פעם. הלוקיישן יוצא הדופן והעובדה שלהופעה הזאת הגיעו רק ה"שרופים" של מוז, יצרה חשמל.
בשיא, מוריסי ביצע לראשונה מזה עידנים את הלהיט שלו מהסמיתס, "Bigmouth Strikes Again". בשבע שנים שעברו מאז, הוא לא ביצע את השיר שוב. באופן דומה, גם לביקור הנוכחי של מוריסי נקבעה לו הופעה בתל אביב (יום שלישי באקספו) והופעה בלוקיישן היסטורי, אתמול בלילה באמפי שוני. אחרי חוויית ההופעה בקיסריה, אנשים הבינו את הרמז והמופע בשוני הפך במהרה לסולד-אאוט.
זאת היתה ההופעה החמישית, אי פעם, של מוריסי בישראל והוא התחיל אותה בקריאות "בנימינה, בנימינה", שהתמזגו לביצוע סוחף ל"Suedehead", סינגל הסולו הראשון שלו אחרי פירוק הסמיתס. בסיום השיר הגיע "תודה רבה" ממוריסי בעברית ללא שמץ של מבטא ואז גם נאום קצר, שזה "כבוד להיות בארץ האלוהים".
הפתיחה החזקה של ההופעה המשיכה עם רצף של כמה להיטי עבר גדולים של מוריסי, מרגעים שונים מהקריירה שלו שמציינת השנה 40. זה התחיל ב-"Alma Maters", הלהיט האחרון שלו בשנות התשעים משנת 97'. אחרי זה הוא זז עשור אחורה ל-"Stop Me if You Think You've Heard That One Before" של הסמיתס מ-87'. אז בא "Irish Blood, English Heart", להיט הקאמבק שלו משנות ה-2000. לסיום, הסינגל המקסים שלו "Our Frank", משנת 91', שעודד, בעקבות שורה בשיר, את הקהל לזרוק לו סיגריות.
אחרי הפתיחה החזקה, נזכרנו שהקריירה של מוריסי נמצאת בשנים האחרונות במשבר עמוק. דעותיו הסוציו-פוליטיות הלא קונבנציונליות, שמערבבות רעיונות משמאל ומימין, גרמו לרבים ממעריציו באייטיז לנטוש אותו ולתקשורת, בעיקר הבריטית, להיכנס בו שוב ושוב. בגדול, אם מנסים לפשט את הרעיונות של מוריסי, הוא טוען שכדי לשמר את הליברליות של החיים במערב צריך למנוע מאנשים עם תפיסות לא ליברליות לחיות בו. כלומר, כדי להיות ליברלי אתה צריך להיות לא ליברלי. כן, מסובך.
הרעיונות האלו סיבכו את מוריסי מאוד וכיום הוא מוקצה בעיני קהלים מסוימים. גם אף חברת תקליטים לא מסכימה להוציא את אלבומו האחרון. התפיסות האלו גם כנראה גרמו לו להתחבר מאוד לישראל, בזמן שישראל לא ממש מקובלת על החוגים שמהם מוריסי מגיע במקור. החיבה הזאת לישראל לא רק מקבלת ביטוי בכך שהוא מגיע לכאן הרבה פעמים. בביקור שלו ב-2012, לדוגמה, הוא התעטף בדגל ישראל על הבמה וקיבל את מפתח העיר תל אביב מרון חולדאי. אם זה לא מספיק, אז אחרי הביקור הקודם בארץ הוא כתב שני שירים על ישראל, "The Girl From Tel Aviv Who Wouldn't Kneel" ו"Israel", שהופיעו באלבום "Years of Refusal".
למרות זאת, בהופעה עצמה לא נראה שמוריסי ממש נותן ביטוי להתעסקות שלו בישראל. מרגיש שהוא יותר עסוק, לדוגמה, במהומות שקורות עכשיו בצרפת. "השאלה השבוע היא מי יציל את צרפת", הוא שואל וממשיך. "מי יציל את פריז?". על המסך מאחוריו מופיעה תמונה של מפגין מוקף בשוטרים ומוריסי מתחיל לשיר את להיטו "I'm Throwing My Arms Around Paris", משנת 2009.
כמה שירים אחר-כך מוריסי חוזר להתעסק בפריז. הוא מציג לקהל שיר חדש, שמבוצע לראשונה אי פעם, "נוטרדאם" שמו. על הבמה, הווידאו ברקע מראה את השריפה בקתדרלה המפורסמת שנושאת את שם השיר. בשיר עצמו מוריסי מתייחס לשריפה ושר ש"לפני שבכלל נעשתה חקירה, הם אמרו שאין מה לראות כאן ושזה לא טרור".
אם חשבנו שמוריסי רק יפלרטט עם הקהל בצורה החביבה והנרגנית שלו ושנתחמק מהביקורת כלפי ישראל, אז לא. לפני ביצוע ל"My Hurling Days are Done" מאלבומו האחרון הוא מספר: "הבוקר בעיתון של ישראל כתבו שאני מעצבן". הקהל מגיב בבוז כלפי קביעת העיתון, אבל אז מוריסי קצת מאבד את זה. "זה אומר שמחר", הוא מצהיר, "כשיש לי זמן, אני אלך למשרדים שלהם, אשרוף אותם, אירק בפרצוף שלהם וזה - זה באמת יעצבן אותם".
עוד רמיזה למתרחש באזורנו אנחנו מקבלים בביצוע ללהיט "Everyday is Like Sunday", שנכתב באייטיז בשיא המלחמה הקרה. מוריסי שר שם "בואי, בואי, פצצה גרעינית" ואז הוא מפסיק את השירה לרגע, מסתכל לקהל ומוסיף: "בקרוב".
הקהל בשוני הורכב ברובו מאנשים שגדלו על מוריסי והסמיתס באייטיז ובניינטיז. היה מפתיע גם לראות במקום קבוצה קטנה של כמה עשרות צופים שמשתייכים לדור חדש, של נוער (ואפילו כמה ילדים!) שממש מכירים ומתחברים לשירים. מלווה בלהקה של חמישה נגנים, כולל קלידנית וגיטריסטית פנומנליות, מוריסי סיפק לילה שייזכר זמן רב. אז נכון, הקול של מוריסי כבר לא צלול כפי שהוא היה. הוא אפילו הזהיר לפני "Our Frank", שקשה לו לשיר אותו וזה אכן התבטא בזיופים קלים. למרות זאת, זה התקבל באהבה. הקהל, ששר איתו, עזר לו ברגעים הקשים.
הבחירה לפתוח בלהיטי סולו גדולים שלו הובילה לכך שההופעה התחילה באנרגיה גבוה מאוד. גם מוריסי, גם הלהקה שלו וגם הקהל היו בסוג של אקסטזה. מוריסי מאוד השקיע בקהל וממש ניהל דיאלוג עמו. הקהל ביקש שיר, הוא אמר שהוא לא אוהב אותו. הוא נתן למישהי את המיקרופון שלו והיא הרעיפה עליו מחמאות. זה היה חינני.
ככל שההופעה מתקדמת, מוריסי ממעט לדבר. אחרי הפתיחה עמוסת הלהיטים, עוברים בעיקר לקטעים פחות מוכרים מאלבומי הסולו שלו. הקהל הישראלי, שבמצעד שירי מוריסי שנערך בתחנת הרדיו של כאן 88 בשבוע שעבר בחר רק שיר סולו אחד של מוז ותשעה של הסמיתס בעשיריה המובילה, נעשה קצת חסר מנוחה. מוריסי, שבכל זאת מאוהב בישראלים, מרגיע אותו ומבצע את "Half a Person" ו"Please, Please, Please Let Me Get What I Want" של הסמיתס, לפני שהוא יורד מהבמה.
כשהוא חוזר אחרי כמה דקות, הוא מחליף את החולצה השחורה המכופתרת שהוא לבש כל המופע בטי-שירט עם הכותרת "מוריסי" ותמונה של ג'יימס דין שכתוב לו "Israel" על המצח. עם החולצה המוזרה מוריסי מבצע עוד שיר של הסמיתס, "Sweet and Tender Hooligan" התזזיתי. לקראת סופו מוריסי מותח את החולצה, מראה לקהל את הכתובת "Israel" ושר עם השיר "I Love you, I Love You". אחרי זה הוא מוריד את החולצה, זורק אותה לקהל ויורד מהבמה עם הלהקה. צלילים סטטיים מפחידים המשיכו להישמע, בזמן שעל מסך הווידאו נראה בלופ מזעזע בחור יורה לעצמו בראש. כל אחד יכול לפרש מה מוריסי מנסה להגיד לנו, אבל מה שבטוח זה שיש דברים שרק אדם אמיץ ממנצ'סטר מסוגל לומר בדרכו הייחודית.
ההופעה הייתה די ארוכה. 19 שירים בסך הכל. למרות זאת, זה לא הרגיש יותר מדי, אולי אפילו בדיוק. לקראת הסוף ניכר שמוריסי התעייף. נגמרו הבדיחות וגם חלקים מהקהל זז קצת אחורה, התיישב ביציעים. אבל מוריסי הוא מקצוען ושניה לפני שזה הפך ליותר מדי, הוא סיים את ההופעה בסוג של פיק. לפני שהוא ביצע את השיר האחרון מוריסי אמר שאם נפגוש חיות בדרך הביתה, שנאכיל אותן, אבל שאם נפגוש אותו, לא להאכיל אותו. בכל זאת, הקהל האכיל אותו באהבה. מוריסי נתן להם בתמורה הופעה עם המון תשומת לב ואפילו את הזכות לשמוע לא פחות מארבעה שירים של הסמיתס בדרך. אני לא יודע מה יהיה במופע מחר, אבל ההופעה הזאת הרגישה יוצאת דופן ומיוחדת.