עיונים במהפכת סלים שיידי

מלבד המלחמה בעיראק, הדבר הכי לוהט כרגע אצל האמריקאים הטיפשים הוא הראפר 50 סנט, שאלבום הבכורה שלו, “Get Rich or Die Tryin`”, מכר בארבעת הימים הראשונים לצאתו יותר מ-870 אלף עותקים ומאז רק ממשיך להפציץ באותו הקצב. “In da Club”, הסינגל הראשון מתוכו, גם הוא לא פראייר – להיט ד"ר דרה מהמדרגה הראשונה והמנון נענועים לדורות הבאים.

50 סנט הוא בן טיפוחיו של אמינם, שלקח אותו תחת חסותו, החתים אותו וגם יעשה עליו עוד קצת דמי כיס. ב"אול מיוזיק גייד" מספרים שהיתה לו ילדות קשה – אמא שלו מתה, אבא שלו מת, הוא הפך לסוחר סמים, נכנס ויצא פעמים רבות מהכלא עד שמצא את המפלט בראפ (מזכיר קצת את סיפור החיים שלי). הנה, תראו איזה צחוקים – אמינם הלבנצ'יק, שעד לא מזמן היה צריך לקבל את אישורם של הכושונים לכך שהוא שווה משהו, הפך לאסמכתת היפ הופ בפני עצמו. בכך הושלמה מהפכת הסלים שיידי בתעשיית הפופ האמריקאית: לא רק שהוא שבר את ההגמוניה השחורה בהיפ הופ, עכשיו אמינם גם קובע מי יהיו כוכבי העתיד שלה.

50 סנט הוא דמות אמינמית קלאסית: הוא קודם כל דמות ותדמית, אחר כך ראפר. ב-“Get Rich or Die Tryin`” הוא מבקש להחיות את אתוס הגאנגסטה-ראפ לפי כל הכללים: בעטיפת הדיסק הוא מצולם כשהוא מכוון אקדח למצלמה ולבוש אפוד מגן, הוא שר שירים כמו "מה המצב גאנגסטר?", "ס.ר.ס.ו.ר" ו"מסטול כל הזמן" (עם סאונדים של יריות) על זונות, קראק ותתי מקלע ונראה מה-זה עצבני.

הכוכבים הגדולים בהיפ הופ כיום שייכים או לאסכולת הבלינג-בלינג חובבת תענוגות החיים והטוסיקים הגדולים (פי-דידי, ג'יי-זי), או לחבר'ה האינטלקטואלים (קומון, הרוטס, שאנן סטריט). כך או כך, כולם שכחו מאיפה הם הגיעו – 50 סנט בא להחזיר את האוסול של הרחוב לסדר היום הפופולרי, כאשר הוא חייב כמובן להתעקש שהכל אותנטי ומבוסס על סיפור אמיתי. לא שזה משנה, כמובן – אם דבר אחד אמינם לימד אותנו, זה שאין צורך בהבדל בין מציאות לבדיה. אי לכך השירים של 50 סנט נשמעים קצת מצחיקים: מעשיות הגנגסטרים שלו אולי היו נכונות למחצית שנות התשעים, אז הם סיפקו גם פנטזיה וגם ריאליזם, אבל היום הם נשמעים כמו סאבלימינל.

הקטעים באלבום משעממים טיכו – ההפקה חד מימדית, לא Fאנקית, אפלה, אלימה ורצינית. מלבד בלהיט, ד"ר דרה לא מציל את המצב. אני מעדיף את השירים בהם 50 סנט מתחיל לפזם – אז הוא קצת מצליח לשבור את מחסום הקשיחות העבריינית ומתגלה כמי שיודע גם ללטף. “Get Rich or Die Tryin`” לא מממש את הההבטחה שלה ציפו חובבי הז'אנר – הוא לא לוקח את ההיפ הופ קדימה, אלא בדיוק מאשש לו את הקלישאות. 50 סנט הוא אמנם הכוכב הנוכחי והעתידי של ההיפ הופ המסחרי, אבל רק בגלל הפונקציונליות שלו כפושטק מעוצב.

החיוורון של 50 סנט בולט דווקא מול החלק השני של פסקול הסרט "8 מייל". לכאורה, זהו עוד ניסיון שקוף של אמינם לסחוט עוד קצת מזומנים, אבל בפועל מדובר באוסף נפלא ומרגש שכולל קטעים מימי התום של הגאנגסטה-ראפ. מדובר בתקופה שלפני המוות של ביגי וטופאק (בשנים 93' עד 95' וזו שבה מתרחש הסרט), לפני שהאלימות המילולית פרטה את עצמה למעשי רצח, לפני הקרקס הגדול של אמינם. יש פה קלאסיקות של מוב דיפ, ביגי, Naughty by Nature, וו טאנג, פארסייד וטופאק. היפ הופ קשוח, אבל Fאנקי, אלים, אבל אופוריסטי, סקסיסטי, אבל רגיש, בן זונה, אבל נאיבי. זאת התקופה של העלייה מהביבים, כינון של זהות קולקטיבית, הריגוש שבהצלחה, זיכרון העבר הלא רחוק, הג'י-פאנק, החידושים הגדולים בסאונד ובהגשה.

זה מה שמבדיל את 50 סנט כהארד-קור גאנגסטר של העכשיו לבין כל השמות שמופיעים באוסף הזה – ל-50 סנט יש טריק אחד, ביגי וטופאק היו אמנים רב גוניים, 50 סנט הוא חתיכת בהמה גסה, ביגי וטופאק היו משוררי רחוב עם נשמה וחזון, ההיפ הופ שלהם ושל וו טאנג ומוב דיפ הוא היפ הופ עדין ויפה והרמוני, שלא בהכרח תואם את החספוס שלהם כפושעים ואנשים לא קלים. זה היה תור זהב להיפ הופ בכלל ולגאנגסטה-ראפ בפרט – הקטעים שמופיעים באוסף הזה מהדהדים וימשיכו להדהד ביצירותיו של כל אמן היפ הופ שפועל מאז.

“Red Hot + Riot” הוא אלבום מחווה לפלה קוטי, האיש שהוא כל כולו אפרו-ביט אחד גדול, שמת מאיידס לפני כשש שנים והשאיר אחריו מורשת מדהימה של עשרות תקליטים מעולים. חפשו כל מה שהוא הוציא בחנויות המובחרות – פלה קוטי הוא אחד שאפשר לסמוך בעיניים עצומות על כל פיפס שלו.

בתור אנשים שחונכו על ברכי דוקטורינות מערביות קפיטליסטיות, כדאי לטעום ממה שהיה לפלה להציע בתחומי המחאה הפוליטית וחיי היום יום: הוא שר שירים כואבים על "המצב" בניגריה, אבל בקצב גאה, שמחה גדולה והמון כלי נשיפה ולא בגיטרה אקוסטית רפה ודיכאון אשכנזי. השירים הכי עצובים והכי נוקבים שלו כנגד השלטון המושחת בניגריה הם השירים הכי שמחים והכי רוקדים. פלה היה איש פוליטי (הוא נעצר מאות פעמים על ידי השלטונות העריצים של ניגריה וגאנה) שידע שמוזיקה קצבית היא הכוח של המדוכאים. המוזיקה שלו היא חופש ואנושיות, היא מחאה שבאה מעמדה של כוח וחגיגה שמשתלבת במרחב של חירות אישית וחדווה של אינדיבידואליות. לתשומת ליבן של תנועות השלום בישראל.

ב-“Red, Hot + Riot” קשת רחבה של אמנים שחורים ששאבו השראה מהקצב והתחושה של פלה קוטי עושים את הכבוד שמגיע לו ולשירים שלו: בלקאלישס, מיקסמסטר מייק, קומון, טאליב קוואלי, מייסי גריי, פמי קוטי (הבן), טוני אלן (המתופף האגדי של פלה), ארצ'י שפ, שאדיי, דד פרז, נייל רוג'רס, דאנג'לו. הביצועים של כל אלה, ללא יוצא מין הכלל, עושים חסד עם הקטעים המקוריים, מוסיפים להם, מסמפלים אותם, מחדשים, משתעשעים ומכבדים. זוהי הצדעה מרגשת לאחד מהאבות של המוזיקה האפריקאית המודרנית, שהושפע מרית'ם אנד בלוז אמריקאי בשנות השישים והחזיר אותו לשורשים עם המצאת האפרו-ביט. כך שהדיסק הזה הוא עוד חלק בסיבובה של ההיסטוריה: אפריקה של ג'יימס בראון שהיא אפריקה של פלה קוטי שהיא אפריקה של “Red, Hot + Riot” שהיא אפריקה שלי.