חיים בסרט

ב - 27 למרץ 2002 היה ערב פסח. באותו לילה היה פיגוע במלון פארק בנתניה. יומיים אחר כך, ב–29 למרץ, יצאתי לשבוע של ויפסנה. באותו יום קיבלו אלפי אזרחים צווי שמונה, ואלה שלא סירבו יצאו למבצע "חומת מגן". במהלך הויפסנה, אתה פחות או יותר מנותק מהעולם שסביבך: אין עיתונים, אין טלוויזיה ורדיו, אין טלפונים ובכלל אסור לדבר, כך שאף אחד גם לא יכול לספר לך שום דבר. מבחינתי, לכן, הספר "מאחורי חומת מגן" (הוצאת בבל) היה לא רק ניתוח-בדיעבד של תפקוד התקשורת במהלך המבצע, אלא גם הזדמנות לקרוא בפעם הראשונה את מה שנכתב בעיתונים באותו זמן. כשהתחלתי לקרוא הייתי מאוד סקרן: סוף סוף אני אוכל לגלות מה ידעו האנשים בבית, בזמן שאני ניסיתי לשלוח חמלה לעצמי ולעולם.

מסתבר שהם לא ידעו הרבה יותר ממני. דניאל דור בדק לצורך הספר חמישה כלי תקשורת מרכזיים: העיתונים "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב", ומהדורות החדשות של הערוצים הראשון והשני. הוא לא זיהה אצל כולם קול אחיד. "ידיעות" השמיע מדי פעם קולות ביקורתיים ובעיקר ניסה להרים את המורל למילואימניקים; "הארץ" דיווח לפעמים, בעמודים הפנימיים, על מה שקורה בצד הפלסטיני ואיבד בשל כך את הקוראת עירית לינור; "מעריב" תיפקד כשופרו הרשמי של דובר צה"ל. בטלוויזיה, ערוץ 1 שאל יותר שאלות, בעוד שערוץ 2 נתן יותר במה לאופוזיציה. אבל כולם נשארו נטועים עמוק בלב הקונצנזוס, קונצנזוס שהמוסכמה שהדריכה אותו במהלך המבצע הייתה שהם התחילו, שזאת מלחמה על הבית, שחייבים למגר את תשתית הטרור ושהכל בעצם בגלל ערפאת. כולם, בסופו של דבר, התנהגו כמו אותו חייל מילואים שצוטט ב"מעריב": "לא שאלנו למה. באנו".

כמו יהודים טובים, התגייסה התקשורת הישראלית למבצע "נעשה ונשמע" של העיתונות החופשית: דברי הצבא הם דברי אלוקים חיים, מסיבות העיתונאים של האלופים הן מעמד הר סיני, כלי התקשורת כותבים את התורה מפיהם וכל העם רואים את הקולות. מעל לכל, מודגש בכל הזדמנות עד כמה אנחנו עם סגולה: אצלנו נלחמים חיילים, אצלם "המחבלים התמקמו באזורי מגורים והקיפו עצמם באזרחים תמימים" (משה נוסבאום, ערוץ 1). אנחנו שומרים על ההפרדה בין כוחות לחימה וכוחות הצלה, ואילו אצלם נמצאה "חגורת נפץ בתוך אמבולנס פלסטיני" ("מעריב"). להבדיל מהרוסים בצ'צ'ניה, אנחנו לא מיישרים את כל ג'נין בהפצצות מהאוויר. ובכלל: "בג"ץ פסק: צה"ל לא מפר כללים הומניים בשטחים" ("מעריב").

בכל המקרים האלה, לא נשאלות שאלות בסיסיות ביותר, שאפילו לא חייבות להיות מונחות-אידיאולוגיה: מה עושה צבא בלב אוכלוסייה אזרחית? איזה סוג של עבודת הצלה עשו אנשי חיל הרפואה שהכינו את משאיות הקירור מחוץ למחנה הפליטים בג'נין, כדי לנקות אותו מגופות לפני שתגיע התקשורת? אם, למשל, צבא פלסטיני היה פולש לתל אביב, כדי לחסל את תשתית הטרור שיושבת בבור, מה היה קורה לאזרחים שנמצאים בדרך? ואיפה הן הבחורות ההן, שנשאו בחזה פרבלום וכמה רימונים לשעת אש? אולי הן מתנדבות במד"א?

הכוונה בשאלות האלה היא לא לטעון לאיזו "אמת" אחרת מזו שהנחתה את כלי התקשורת, אלא פשוט להדגיש עד כמה החד-מימדיות של הסיקור פוגעת לא רק בזכות הציבור לדעת, אלא גם בזכותו לחשוב. אנשים מתלבטים ומנסחים עמדות לפי האינפורמציה שיש ברשותם. הרבה פעמים – בעיקר בעידן הרבערוצי מרדים המחשבה – הם לא טורחים לבדוק אולי חוץ ממה שמספרים להם, יש עוד משהו. אפשר לבקר את הגישה הזאת, אבל לא זה העניין. תקשורת חופשית באמת אמורה להביא את המגוון הרחב ביותר של עובדות יבשות גם לאנשים העצלים ביותר. אם היא לא עושה את זה, היא לא ממלאת את תפקידה.

אבל תקשורת לא רק מדווחת. היא גם מספקת פרשנות על העובדות המובאות. זו עוד דרך לגרות את הציבור למחשבה: לא רק מה קורה, אלא גם למה זה קורה. כאן, טוען דור, נכשלה התקשורת כשל עוד יותר גדול. היא קיבלה כמובן מאליו את נחיצותו של המבצע, כמעט בלי להתייחס לקולות שטענו שייתכן שלטווח קצר הוא יקטין את כמות הפיגועים, אבל לטווח ארוך הוא יגרום לעוד הרבה אנשים להצטרף למאגר השאהידים הפוטנציאלי. היא גם קיבלה, כמעט בלי לפקפק, את הטענה לפיה "שרון לא יודע לאן הוא הולך". על פניה, זו עשויה להישמע כמו טענה ביקורתית. אבל דור מגלה קולות, שהופיעו בעיקר בפסקאות מעטות בעמודי האמצע של המוספים, לפיהם שרון דווקא ידע מצוין לאן הוא הולך. עוד לפני שנבחר לראשות הממשלה הוא הכין תוכנית, שגם פורסמה בתקשורת, לעשיית סדר ברשות הפלסטינית. לפי התוכנית – שמכונה "תוכנית דגן", על שם ראש המוסד דהיום – צריך קודם כל לנתק את ערפאת מהאנשים סביבו ומהרשות הפלסטינית. שנית, צריך לפרק את הרשות הפלסטינית לקנטונים מבודדים. זה התחיל בחומת מגן. זה נמשך בימים אלה ממש. כמעט אף אחד לא דיווח על זה. הפרשנים, כמו הכתבים, ראו רק את מה שרצו לראות או את מה שדובר צה"ל הגיש להם בכפית.

התקשורת הישראלית, להוציא מקרים יוצאי דופן, מועלת בתפקידה כבר הרבה זמן. דניאל דור כתב על זה גם בספרו הקודם ("עיתונות תחת השפעה"), שעסק בתקשורת של אירועי אוקטובר 2000 והחודשים שאחריהם. אבל לדעתי, זה התחיל עוד הרבה קודם. הדבר היחידי שהשתנה עם התנועה האחרונה לחיק הקונצנזוס הוא המקום על הסקאלה שבו התקשורת מפסיקה להיות אינפורמטיבית ומתחילה לעבוד ככלי בידו של ממסד אידיאולוגי. דניאל דור כותב כי מאז תחילת האינתיפאדה השנייה, האווירה התקשורתית ששוררת בארץ היא אווירה של הכחשה. בהכחשה הזאת יש גם אי הבנה לגבי חשיבותה של תקשורת המונים במדינה דמוקרטית. מאחורי הטענות האלה מסתתרת ההנחה שביסודה ישראל היא מדינה דמוקרטית, ושרק לאחרונה משהו פה השתבש. בעיניי, מה שקרה בסך הכל הוא שיצא לאנשים החשק לשחק בדמוקרטיה. ישראל חיה בהכחשה מאז יום היווסדה. האזרחים הערבים הוצגו כשווים למרות שמעולם לא היו, ועל הגירוש וההרס של 48' אף אחד לא דיבר. התקשורת שתקה. ככה זה מאז ועד היום. לכן אין סיבה אמיתית להתפלא על האופן שבו מוצגת המלחמה האחרונה בתקשורת. אחרי הכל, אנחנו נלחמים על הבית