שבת, 8 במרץ 2003: לוזריות

קימה מוקדמת, שעתיים של כתיבה ולרחוב הראשי, לקפה עם אינגריד ולי שמבקרים בלונדון. הדיסק החדש של לי ומייק עומד לצאת בחודש הבא, תחת השם הסאונדים-של-מייק-לי. המוזיקה היא פאנקי פסקולי עם חטיבת כלי נשיפה חיה, מלוטרון ואורגן המונד מקוריים והיא מיוחסת בקריצה לדמותו הפיקטיבית של מייק לי, פסקולן נשכח משנות השבעים, שלי ומייק המציאו. הם כותבים עכשיו ביוגראפיה פיקטיבית לאיש שלהם, לאתר של חברת התקליטים. היא תכלול מן הסתם מינימום שני נישואים כושלים, שהות במוסד גמילה, סשנים אבודים שמעולם לא ראו אור עם בריאן וילסון ותמונות בחלוק רחצה, שיער צבוע ומשקפי שמש גדולים על רקע בריכה בבוורלי-הילס.

לי גם מצטרף עכשיו כנגן ללהקה של דן טאוולר, שיוצאת לסיבוב הופעות. טאוולר הוא אולי הרוק'נרולר האחרון בעולם. כדי לסבסד את התשוקה שלו, הוא משמש כעובד אחזקה של פארקים ציבוריים בלונדון, מגרף עלים, משקה, מזבל ופוקח עין על בעלי הכלבים. הוא בתחום כבר אי-אלו שנים והסיבה העיקרית שהוא נכנס אליו מלכתחילה היא, שהוא גילה שלאף-אחד לא אכפת אם הוא גר בבקתת השומר של הפארקים אליהם הוא מסופח. כבר כמה שנים הוא גר בביקתות כאלה בפארקים, שכוללות, מסתבר, אפילו קו טלפון חופשי, ומצליח לממן בצורה הזו חזרות וסינגלים ללהקה שלו. מה שרק מוכיח, שאם רוצים אז אפשר.

לי אף פעם לא רצה ילדים. אבל אז הוא פגש את אינגריד שמבוגרת ממנו ביותר מעשר שנים. לאינגריד יש בת מנישואים קודמים. לפני שנתיים, הוא מצא את עצמו הופך לסבא בשנות השלושים המוקדמות של חייו. מה שרק מוכיח, שמה שצריך לקרות בסוף קורה.

מה עוד? מסקנות משבוע ראשון כמרצה אורח במשרה חלקית במוסד אקדמאי: הדבר הכי טוב במוסדות זה שהמחשבים שלהם עובדים. מדובר בכוח חישוב ורמת אחזקה שאינם מוכרים למשתמש הביתי. מעבר לזה, אני לא לגמרי בטוח. אני עוקב בהשתוממות מרותקת אחר הניואנסים הנרקסיסטיים של פוסט-מודרניזם רע בפעולה. דוגמה אחת שנחרטה בזיכרון, היא זו של מרצה שמגיע באיחור של חצי שעה לשיעור (שישים סטונדטים מחכים), לא מתנצל ומעביר הרצאה תחת הכותרת "Selfhood", במסגרתה הוא מדבר על עצמו ועל פועלו האמנותי במשך שעה, תוך שהוא תובע את הביטוי הבלתי נשכח "שיתוף פעולה עם העצמי", ומצליח לכל אורך הדרך להימנע מלהראות תיעוד כלשהו של התגלמותיהן הפיזיות של עבודותיו (אבל משלב שקופיות של בויס, מרינה אברמוביץ' ומארק קוויין). כל זה, כזכור, כסשן פותח לקורס שכותרתו היא שיתופי פעולה. מה שמוכיח, שאין גבול.

וגם: פגישה עם אן, קניות סופר, נקיון בית, ביקור בתערוכה של ק. אטאמן בסרפנטיין ונסיון נואש להבין איך זה שאין לי גרוש על התחת, בחודש שבו עשיתי יותר עבודות בתשלום מממה שאני עושה בדרך כלל בשנה שלמה. מה שמוכיח, שאני לוזר.

אבל זה לא כל-כך משנה עכשיו, כשאני מקשיב לדיסק אוסף שלי ערך בשבילי, תחת הכותרת "טירוף מוג". הדבש ניגר, הכפתורים השחורים הגדולים מסתובבים, התדרים נפתחים ונסגרים ללא שמץ ביקורת עצמית, עידן כיבוש החלל עומד בפתח. מה שמוכיח שיש תקווה.