יוסי עושה מעצמו ליצן ב"חתונמי", אבל בעצם הוא מת שחן תיקח אותו ברצינות

מאחורינו כבר שני חתנים שהציבו דרישות חיצוניות תובעניות ובלתי מתנצלות, ואני חושבת שאולי כן ראוי. זאת אומרת, להתנצל. טיפה, אתם יודעים, מן התנצלות קיומית בסיסית כזו, כמו של לבנים באפריקה. כל חכמי הרשת וגם הפחות חכמים דשו בסוגיה הבוערת: האם לגיטימי לומר "לא אוהב שמנות" או להגדיר מישהי "לא יפה מספיק", והאם הבעיה היא האמירה, הניסוח, נימת הקול, בחירת ההפקה לשאול שאלות מכשילות במכוון, בחירת ההפקה לשדר את התשובות חסרות הרגישות, או איך שהזרת השמאלית ממוקמת תוך כדי מונולוג למצלמה. אחדים שאלו גם, מה עם יואנה ודרישתה לגבר גבוה? האין זה אותו הדבר? הפעם השקעתי אקסטרה, כי אני ממש אוהבת תגובות נאצה, והכנתי לכם סרטון. היכונו מראש: הוא שנוי במחלוקת.

אקדים רק בזאת: לבי עם גברים שסובלים מדימוי עצמי נמוך, בין אם מדובר בענייני גובה, משקל או גודלם של אי אילו איברים. ומבלי לגרוע מכאבם, בואו נודה - בתחום העלבונות החיצוניים המוכרים לנו, אין מתיש יותר מלהיות אישה שמנה. עזבו שמנה, אין נורא מלהיות אישה מעל מידה 34, בטלוויזיה. לא משנה כמה את אוכלת, תהיי בטוחה שראשך יאכל פי עשרים, מדי יום. די לקרוא את התגובות לי ולנשים שכאלה מדי יום כדי לאמוד את היקף האובססיה החברתית ושליחת הידיים לצלחת. בנוסף לזה, כידוע, משיכתם של גברים מטבעה ויזואלית יותר. וחלקם, משום מה, בטוחים שכל אחת מוכרחה לעשות הכול על מנת להיות מושכת בעיניהם. אפשר לראות את זה אגב, כמותית, בהבדלים בין רשימת הדרישות של הגברים לזו של הנשים.

ומאחר שעיקר הכוח בידם משחר ההיסטוריה, נסיונם המתמיד לשלוט בגופן של נשים הפך לטראומה קולקטיבית. לכן, מובן מדוע נזדעק יותר אל מול החפצת נשים. זוהי לא צביעות, זוהי תוצאה של מציאות בלתי שוויונית מיסודה, שבה בעלותן של נשים על גופן נשללת מהן באופן סיסטמטי. כמובן, אין זה אומר שעלינו להשוות טראומות ולעלוב בגברים. יהיה נחמד לנו, הצופים והצופות, אם כלל משתתפי "חתונמי" יהיו מודעים מעט יותר לרגשות הזולת, ולכך שדימוי גוף הוא נושא רגיש במידה כזו או אחרת עבור כולם. יהיה נחמד גם אם ההפקה תתמקד מעט יותר בתכונות הפנימיות הנדרשות על ידי המשתתפים, ופחות ברשימת מכולת של איברים. לטובת כולנו. טוב, נעשה קצת צחוקים?

זוכרים שאמרתי שיוסי הוא טיפוס מזן "טייק איט אור ליב איט", וכרגע לא ברור לאן אני נוטה? ובכן, בשלב הזה, שבו הוא מפרגן לה תכופות אמנם, אך ורק בצמד המילים הסחבקי "אחלה חן", זה עומד על 50%-50%. יש סיכוי שעוד שני אחוזים נוספו עם התעקשותו על כך שיש חוף ים במרקש. אני אוהבת אנשים שלא נותנים למציאות לבלבל אותם, ויוסי כזה. הוא לא אוהב שמתווכחים איתו כשהוא צודק, אבל גם כשהוא לא צודק, ושולח את חן להשפלת המאה - לברר עם הצוות המרוקאי לגבי חוף קרוב. בדיוק בשביל רגעים כאלה יש גוגל, יוסי.

אבל יוסי לא אדם שנבוך בקלות, לפחות לא כלפי חוץ, ומסכם: "אחלה חן". עכשיו מצטרפים גם הסופרלטיבים, "סבבה", "קלילה" ו"זורמת". תגיד, אתה מדבר על בחורה או משווק לנו עבודה מהבית, 100% רווח פאסיבי? ואם כבר בשטחיות עסקינן, האם יש במשתתפים מי שכלל בדרישותיו אוצר מילים?

על כל פנים, בינתיים נוספו ללקסיקון של יוסי שתי מילים נוספות: "זתים" ו"בצה". למעשה, הוא כל כך גאה בהן שנשרפים לו הפיוזים כשחן מעזה לערער על ההגיה מחוסרת ה-י'. הפתיל שלו קצר, הוא מסווה את זה בהומור, אבל רואים שזה אשכרה פוגע בו. מבחינתו הרי הדיון הזה בכלל לא על זיתים או ביצה, אלא על מי יודע יותר. זו נקודה רגישה אצלו. הבעיה היא שההגנה הראשונה של יוסי זו התקפה, ולהתנשאות שהוא קולט מכיוון חן הוא עונה בהתנשאות - "מנסה ללמד אותי, החמודה". אללה גבר.

שניהם עוקצים אחד את השניה מפעם לפעם, וגם מעמידים זה את זו במקום, אבל חולפים מיד לנושא הבא. זו כמובן קוליות של תחילת הדרך, שנועדה להתפוגג בקרוב אל תוך כריות מאיקאה וריטואל מטלות בית, זאת אומרת אלה שיוסי לא יבצע. "אין לנו אגו", מכריזה בחיוך חן, בתוך 24 שעות להיכרותם. לה באמת נראה שאין יותר מדי, אבל יוסי? הוא צריך להזמין לאגו שלו עוד מקום במטוס.

נכון לעכשיו המתיחויות על אש קטנה, כשמסביב בעיקר פאן וזרימה: הוא לא מפסיק להכיר תודה, היא מחפשת אצלו כיוון לחצץ. הם משתובבים להם במשחקים ספורטיביים, מגבשים הומור משותף ושיח פוטוגני כזה, מגניב, פינג-פונגי. עד כה, אני מוכרחה לומר, יוסי של ירח הדבש הרבה יותר מוצלח מיוסי של הבית. 65% לטובת נסבלותו.

אולי בשל חרדת השמנות שלו דאגו לתפור לשניים האלה 30 פעילויות אתגריות בירח דבש אחד, והם ממשיכים משם אל אימג' קסום: יוסי מיטלטל בשמיים כמו סנאי מעופף. ההערה הדרמטית, אגב, שכיכבה בפרומואים ומוסגרה כ"טעות של חן", הייתה: "איזה סתום, לא הבנת". טם טם טם. היא ניסתה לרמוז לו שידבר בשבילה אנגלית עם המקומיים, לאחר שהפגיז בבוקר עם המילים "סי" ו"ביץ'". אבל פייר, הוא צודק; עוד "סתום" אחד והייתי משחררת לה את חבל הבטיחות.

לזכותה יאמר שהיא מזהה את המתח סביב ארוחת הערב, ומציפה את הנושא מחדש. אבל יוסי, בן שאסור לו לדבר על רגשות, לא מרפה. יש לו קיק לצאת צודק, וזו בעיה, בעיקר בזוגיות - שבה אם צד אחד יוצא מנצח בוויכוח, שני הצדדים מפסידים. את הפואנטה הזו הוא מפספס עם כל מיני מחסומי בטון שהוא שולף בשיחה, כמו "אני כבר אגיד לך שאת טועה". אחח, יוסי. מי רוצה לנהל זוגיות עם וכחני פייסבוק שנה א' ביחסים בין-לאומיים.

את חוסר הביטחון שלו, שמתבטא בביטחון-יתר, אפשר לשמוע מהדיאלוגים שהוא מנהל עם עצמו בראש. שמתם לב איך הוא קפץ פתאום לדבר על "פער אינטיליגנטי"? מאיפה זה בא? אני אגיד לכם: זה בא מהקול הפנימי בראש שלו, שלוחש, "היא חושבת שאתה אידיוט, יא וואחש". וזה די מגובה במציאות. כשאמר שיש להם אינטיליגנציה דומה, בואו נגיד, ניכר בעיניה זיק של עלבון. בכל זאת, מדובר באדם שרואה בופה ומחכה שיגישו לו לשולחן.

יוסי אמנם עושה מעצמו איציק הליצן, כדי להקליל, אבל מתחת לזה מת שיקחו אותו ברצינות. התסכול מהמחשבה שמתנשאים עליו, גורמת לו לצאת בתפנית הדרמטית: "אם את רואה משהו שלא מתאים בהתאמה הזו אז תגידי". כל זה, להזכירכם, בגלל שאמרה לו שהיא לא רוצה שיקרא לה "אבא", באופן צודק אובייקטיבית, אגב. בן זוג שקורא לך "אבא", דינו להיקרא "חמוד". או "יוסי לא לענות". וגם, למה רק לו מותר להעיר על צורת הדיבור שלה? האם הביטחון העצמי שלו באמת כה רעוע, שההערה השולית הזו גורמת לו להטיל את כל הקשר בספק? על סמך זה, שיחת "יחסינו לאן" הבאה תתקיים אחרי שיתבקש לפנות כלים.

חן עונה שהכל בסדר, כדי שלא ישלח יד בנפשו, אבל מלחששת שהיא לא בטוחה מה להגיד מול המצלמות. ואז אומרת כל מה שהיא חושבת עליו למצלמות. מאוד חשוב לה לא להצטייר כמתנשאת עליו, מה שאוטומטית, כמובן, נשמע מתנשא מאוד. לדברי יוסי והחרטוטים, עליו זה לא יושב בכלל, והוא אפילו משדרג אותה לצי גבוה יותר: "חן האלופה".

למחרת על שפת האגם, כל כך לא מביך את יוסי לשתוק שהוא לא סותם את הפה בקשר לזה. היא מציעה להניח את ההומור בצד, וליהנות מהרגע היפה והשקט מול נוף שזועק "תתנשקו", אבל יוסי לא בכיוון בכלל, אלא הרחק הרחק בעולם האסוציאציות החופשיות. אני רואה את התסכול שלה; היא מכוונת אותו לאינטימיות כמו שמכוונים ילד היפראקטיבי לגרוב גרביים בבוקר. כלומר, עשרים דקות רצוף. "להיות ברגע" פחות הולך לו, אבל זה לפחות מנפיק את המשפט האייקוני: "נתתי לרגע להיות רגע, אבל הרגע עבר". הטיול הרומנטי מסתכם בטפיחה על גבו. גם חן מבינה: זה הכי הרבה שניתן לחלץ מהמומנט הזה. ריטלין, מישהו?

בכניסתו לאלקטרז, הדירה של רותם, נראה שרונן תוכנת כבר לשביעות רצונה. הוא מפגין שליטה מלאה בשיטות הקיפול והסידור שלה, תוך חרדה מפני טעויות שיודעים רק ספורטאים המייצגים את צפון קוריאה. "לא נורא!", הוא נזעק, חוזר להביא את הממיר, שוכח את השלט, הולך להביא את השלט וחוזר עם חד גדיא בתרי זוזי. מה העניין? האם מדובר בהפרעות קשב קיצוניות או התאהבות משולחת רסן? כך או כך, זה מלחיץ.

ועוד במדור ההלחצות: שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותנו לגבי הקונטרול-פריקיות של רותם, ובכל זאת, הסיפור שמספרת חברה שלה - או אחותה, לא סגורה על זה - מעורר בעתה. אין אדם בעולם, יקר ככל שיהיה לי, שאתן לו לתזז אותי בחנות יינות עם וידאו פתוח כדי שאקנה את הנכון. תקני לך יין, גברת, או שתבלעי את הסלקטד ב-35 שקלים ותגידי תודה. אם לחשוב על העצה שנתן לו גלעד המומחה מהפרק הקודם, לתפוס את מקומו ולא לוותר על עצמו - אין ספק שרונן לקח את המשימה בשתי ידיים, קיפל אותה יפה יפה כמו שרותם לימדה אותו והטמין במגירה של התחתונים יחד עם עצמו.

אולי רונן ידע מה הוא אומר כשביקש בת זוג "לא ביקורתית" (תכונה פנימית!), וקצת קשה להאשים אותו על היסמרטותו, אחרי ששידכו אותו בדיוק להפך. בגדול, לקחו את הבחורה שדורשת הכי הרבה הכלה בעולם, ושידכו לה קונטיינר. "סטנדרטים גבוהים" אני מבינה, אבל לטובת הקשר הזה, רותם מוכרחה ללמוד לבחור את המלחמות שלה. הרי הסידור הזה, שבו הכול מפריע לה וחשוב ברמה תהומית ועל רונן להתרוצץ אחריה כשוליית הקוסם, לתקן את כל הכשלים, לא יכול להחזיק לאורך זמן. מתישהו הוא יתפוצץ.

הוא רומז על התחממות המגעים ביניהם, מה שמסביר על אילו ממריצים הוא מתפקד בינתיים. הניסיון שלו להצדיק את הקשר הביזארי הזה מול המצלמות מזיע ממאמץ, עד שזה נדמה לי לפעמים כמו קטע ממוקומנטרי לכל המשפחה: כן, וואי, זה מה זה מצחיק שהיא יורדת עליי בלי הפסקה, זה ההומור שלנו, אנחנו מתים על זה. מה, זה שאני ישן בכיור? שטויות, זה הכי נעים לי ככה. מרענן.

לרגל המעבר המשותף הם עושים סיבוב בחנות רהיטים. עברו כבר שתי דקות בלוקיישן, וזה האות בשביל רותם לעשות פרצוף חמוץ, הפעם כי רונן היה לרגע בטלפון. "אתה לא מתעסק בנו", היא מתלוננת, אחרי כארבעה ימים רצופים שבהם התלוננה שהוא עוסק בהם. רותם, נשמה, מי רוצה להתעסק בכם? ראית אתכם? זה הנושא הכי מדכא בעולם.

לדבריו, רונן דווקא אוהב ששום דבר לא נעלם מעיניה של רותם, משהו שרבים באמת אהבו, למשל, במשטר הקומוניסטי. הדבר הכי טוב שקרה לו עד עכשיו, זה "שאנחנו מתחילים לצחוק מהמגרעות שלי". על רותם, כמובן, חסר לו שיצחק. ואני אומרת, במחשבה שנייה, אם מזוכיסט פוגש בסדיסטית, אולי זה מנט טו בי. רונן זורח כשרודים בו - אז למה לא, בעצם?

רובוט א' נבהלת מהתכונה המשונה שמתעוררת בה, מה שמכונה "רגשות". כל כך טוב לה כשכבר רע לה כי היא לא מרגישה בנוח עם "חליפת הטוב". גם אתם שמעתם את יעל בביטוי הזה? מצמרר. בעצם כל כך טוב לה שכבר רע לה, שזה משהו שקורה, חשבתי, רק למוזיקאים רווקים בני עשרים ושש, ואני לא בדיוק מבינה את זה. זה טוב, אבל זה רע, אבל זה טוב, היא ממלמלת במבט חולמני, משל הייתה עלמה צ'כובית ענוגה. מעניין מה קורה לה שם בפנים; נסתרות הן דרכי דגם 316qi.

רק כשיעל נכנסת לתמונה, נחשפים ממדי החמידות: יושב לה על הלשון וידוי אהבה שהיא לא מצליחה להגיד. על ספת היעל מסתבר שעינב חוששת מרגשותיה, אך יותר חוששת מהאפשרות שרז מעוניין בה עוד יותר. התחושה הזו זרה לי - מבחינתי, אין דבר מפחיד יותר מלהיות דחויה. אולי רק לאבד את רונן בדיסנילנד. אבל עינב, שזה די עצוב, למעשה, כל כך רגילה לחוויית דחייה, ששם היא מרגישה הכי בבית. "פשוט צריך למצוא את האדם הנכון", פותרת יעל את שאלת האהבה והקיום האנושי, ובמעבר חד ממנפת את הגילוי לרגע טלוויזיוני ומכנסת את שניהם להתוודות פרפרים משותפת. כמה מוזר זה, לחשוב שזוג חולק רגע כה אינטימי ומכונן עם פסיכולוגית. הם חוגגים את ההצלחה בשיעור תיפוף, קונספט מעולה לדייט, אגב, ואין מה לומר, השניים האלה חנונים נורא ומתוקים למות.