וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"המאמין" מאת נמרוד הראל: קראו פרק ראשון של המותחן הפסיכולוגי

10.7.2023 / 10:06

אמן החושים והמנטליסט נמרוד הראל חוזר עם רומן שני, מותחן פסיכולוגי על ד"ר לנוירופסיכולוגיה שכוכבו דורך, אבל מוצא את עצמו משודל על ידי אישה צעירה ויפה למפגש רוחני שבו הוא מוצא את עצמו מול כת קיצונית ואלימה שמבקשת להפוך אותו למשיח שלה. קראו פרק ראשון

נמרוד הראל. גיא גלעד,
נמרוד הראל/גיא גלעד

1

אדם קירב את פניו אל פני הגבר הישן בכיסא. שמו של הגבר הוא ארל, או אולי דריל, ואולי שם אחר. רק לפני דקה אמר לו את שמו ועתה כבר פוצל השם לכמה אפשרויות, כולל האפשרות שייתכן שאף אחת מהן אינה נכונה. אני רע בשמות, חשב אדם, מתנצל ללא קול מול זר השקוע בתרדמה על עלבון שטרם התרחש וגם לא יתרחש. "זה מעיד על חוסר עניין בבני אדם," נזף בו פעם אהרון, המנחה שלו בעבודת הדוקטורט וחברו הטוב. אדם מחה: "תואר ראשון בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה, תואר שני בנוירופסיכולוגיה ודוקטורט תקוע בשלושתם, אני האחרון שאפשר להגיד עליו שאין לו עניין בבני אדם." על הנייר זאת הייתה האמת, אבל אהרון לא היה מעוניין בניירת שלו. "אתה מאמין לשטויות של עצמך?" שאל אותו. באותו יום אדם לא האמין, אבל אולי פשוט נפל על יום רע.
הגבר שישן מולו עבר את שנתו הארבעים, אם כי אדם התקשה לקבוע את גילו. גופו סבל ממטבוליזם גרוע בשילוב אהבה עיוורת למדע מדויק כלשהו, אדם הימר על פיזיקה תיאורטית. הוא היה מכבדי המשקל שהלוך נפשם מנוקד תמיד לעיני כול באגלי זיעה על ראש שכולו מצח. אדם הביט בו מקרוב כל כך שנדמה היה לו כי פניו שלו משתקפות בכל אחד מעשרות אגלי הזיעה כמו על רשת של עיני זבוב. אתה לא באמת ישן, חשב אדם. אתה רק מאמין שאתה ישן. אינספור פעמים נתקל בתופעה הזאת ועדיין הוקסם ממנה כבפעם הראשונה. איך אפשר להגיד שאני לא מתעניין בבני אדם, מחה אדם שוב לשווא, כמו אסיר שמשפר את תשובתו לשאלת הקטגור זמן רב לאחר שהמשפט נגמר וגזר הדין נחלט.

על כתפו השמאלית של המדען השמן, בשלב הזה אדם כבר כמעט בטוח שהשם הוא ארל, נמה בחורה צעירה בשם לורי. שערה המובהר, גבותיה הסגירו זאת, גולש על חזהו של כמעט-בטוח-ארל. את שמה אדם זוכר רק מתוך הישרדות מינית, כפי ששומרים כרטיס ביקור של מומחה אזוטרי שלשירותיו אולי תזדקק יום אחד. היא לבושה שמלה סינתטית שחורה בעלת מחשוף אופקי נמוך עד סחרור; אם פרויד טען שהלא מודע הוא כמו קרחון שרק שביעית ממנו צפה מעל פני המים, המחשוף הזה טען בדיוק ההפך, חשב אדם בעודו מרסן את מבטו שלא להשתהות באזור הארקטי יתר על המידה. כהסחת דעת הוא מחליט שלורי היא סטודנטית ליחסים בינלאומיים ותרבות סין. זה כבר ניחוש גמור מצידו, הוא לא יודע עליה דבר למעט שמה שנתנה לו כאשר עלתה לבמה לפני מספר רגעים. ארל התנשם בעדינות, מודע היטב ליפהפייה בהירת השיער שבחיקו, חזהו עלה וירד כמו מפוח זהיר בחדר בוער, יותר מדי או פחות מדי, והיא תקיץ. כך לא נראה אדם ישן, חושב אדם. כך נראה אדם שמאמין שהוא ישן. לפתע הבחין בנעלי הספורט הלבנות שלרגליו שהעידו, אם לא על טעם אופנתי, אז על ניסיון לרכוש אחד, ועתה השם דריל עובר להובלה. כמה מגוחך לנחש שם על פי מראה, נמוך אפילו מנומרולוגיה, הוא נוזף בעצמו, אבל מוחו רץ לפניו כמו ילד ועושה שטויות, והוא לא עוצר בעדו.
אדם הזדקף והביט אל החשיכה שמולו. קרוב לאלף אנשי צללים הביטו בו בריכוז, מהופנטים למתרחש לא פחות מהזוג הישן במרכז הבמה. ליבו של אדם פעם מהר מכפי שהיה מוכן להודות. הוא מתרגש. "אדם בן ארי מתרגש? מי היה מאמין..." נשמע קול לגלגני בראשו, בטח קולה של אחת מהבחורות שהצליחו לשרוד איתו מעבר לשבוע הסקס וגילו את טונדרת מישורי הקרח של ליבו. אבל לא עכשיו. עכשיו אדם התרגש כמו שלא התרגש מאז היה ילד. מוזר. הרי את ההרצאה הזאת העביר מילה במילה כבר יותר מחמישים פעמים, בשבע-עשרה מדינות, אבל מי סופר, אף שהוא בהחלט ספר. מבטו של אדם נדד לעבר השלט האורב מאחוריו, שלוש האותיות TED בהקו באדום פאם-פאטאלי. כמה שנים חיכה לו, כמה חלם ודמיין את הרגע שבו האור האדמדם ישזוף את פניו מהצד, והנה, הרגע הוא עכשיו. אדם דמיין את ריצוד האור של האותיות כמשק כנפי פרפר חמקני. בסוף נלכדת, חשב בסיפוק, אבל לא הצליח לחוש בסיפוק. אי אפשר הכול, ניחם את עצמו.

ברכה נורדית עתיקה היא מי ייתן ולעולם לא תגשים את משאלותיך. כבר לפני אלף שנה ידעו הסקנדינבים שאין מסוכן מאדם ללא תכלית, ולראיה היו מצביעים על לוחם ויקינגי ממוצע שהפיג את שיעמומו באמצעות אונס או כפר שרוף עד היסוד, חוצה ימים רבים רק כדי לרקוד לקול צרחות הנשים. ומה יהיה איתו, אדם תוהה. מה יקרה לאחר שירד מהבמה המרכזית בעולם, לפחות בקרב אנשי המדע הפופולארי? הוא סימן וי אדום על המשאלה הנוכחית, רק כדי לגלות ששכח להכין מראש את הבאה בתור. מה הבעיה שלך לעזאזל? הוא נוזף בעצמו. פעם אחת, רק פעם אחת תחיה בהווה, ברגע עצמו, ולא תתרכז בזה שעבר או בזה שיבוא. על מסך ההקרנה שמעל ראשו נכתב באותיות ענק בפונט ניו יורק טיימס "ד"ר אדם בן ארי", ומתחת הכותרת "שקר ההיפנוזה". המילה "שקר" השיבה אותו מזרם המחשבות המיותרות אל הרגע הקריטי, ואולי להפך; עצרה את המחשבות הקריטיות לטובת עוד רגע מיותר. אדם חייך אל הקהל את החיוך הלא אמיתי הכי אמיתי שלו, יודע שהם יאמינו. באחד ממסעות הרצאותיו פגש מאחורי הקלעים סטנדאפיסט מאפיר שהיה אמור לעלות על הבמה אחריו עם שלל בדיחות של שורה אחת. הם חלקו ג'וינט זריז שהמצחיקן גלגל ביד אחת, פעולה שהרשימה את אדם פי כמה מההופעה של הבחור לאחר מכן, ואז הוא גילה לאדם סוד ונתן לו עצה, העצה הכי טובה שאדם קיבל אי פעם. "כשאתה רואה סטנדאפיסט צוחק, תדע שהוא משקר. תמיד. שום דבר לא מצחיק אותנו כשאנחנו על הבמה, בטח לא הבדיחות של עצמנו. אנחנו צוחקים כי הקהל אוהב לראות חולשה, שאנחנו לא מצליחים להחזיק דמות, שגם הוא יכול לדגדג אותנו בחזרה. כשאתה צוחק על הבמה זה סקס עם הקהל שלך ואתה בתפקיד האישה. כי אין דבר שהקהל אוהב יותר מלזיין אותך." הסיום היה קצת וולגרי לטעמו של אדם, אבל מצד שני אולי בשל כך זכר את העצה. עתה, על הבמה של TED, אדם הרחיב את חיוכו ותיבל בצחקוק קטן.
"אתם מבינים שלפני שלוש מאות שנה היו שורפים אותי על זה?" שאל אדם והצביע על הזוג המהופנט, "למזלי התקדמנו קצת מאז." הקהל מגחך לשמע הקביעה, אך לא בלב שלם. העיניים נודדות לגבר ולאישה שישנים שעונים זה על זה במרכז הבמה. אם כבר להעלות מישהו על המוקד בגלל משהו אז זאת סיבה לא רעה, חלקם חושבים.

sheen-shitof

הכל מתחיל באבחון

בשורה לסובלים ממיגרנות: ככה תוכלו לחזור לחיים נורמליים

בשיתוף מרכז איריס גייר לטיפול דרך אבחון בגלגל העין
כריכת הספר "המאמין" מאת נמרוד הראל. כתר,
כריכת הספר "המאמין" מאת נמרוד הראל/כתר

אדם רוכן אל אוזנו של כמעט-בטוח-דריל ולוחש: "כשאני אגיד מנצ'וריה אתה תחוש רגשות רומנטיים בלתי נשלטים כלפי זאת שיושבת משמאלך." המיקרופון המודבק ללחיו באגד מידבק בצבע עור מעביר את הלחישה דרך מערכת רמקולים המקיפה את האולם כולו היישר לתוך אוזניהם של הצופים, והשפה האנגלית המעוקרת ממגדר הופכת את המשפט לרלוונטי עבור כל אחד מהם. "האם גם אני הושפעתי?" הם שואלים את עצמם, ומגניבים מבט שמאלה אל היושב לצידם. כולם עושים זאת באותו הרגע ממש, וכך ניתן להם להימנע ממפגש מבטים נבוכים ולרגע אחד קצרצר לבחון את האפשרות. אדם מתענג על שבריר הזמן הזה, עיניו תרות דווקא אחר הצירופים המאתגרים; הצעירה היושבת ליד פרופסור בגמלאות וברגע הראשון נגעלת עד כדי בליעת רוק, אך לאחר מחשבה קצרה נוספת לא פוסלת זאת. הגבר הנאה בחליפה האפורה-שחורה היושב ליד צעיר בטי-שירט עם הדפס מתפורר של "מכסחי השדים" ונזכר בפעימת התרגשות בהתנסות חד-פעמית רווית אלכוהול לפני שבע-עשרה שנה בקולג', אך האהוב על אדם מכול: אישה עם גוף למוד לידות היושבת ליד בעלה השמנמן, זקן התיש שלו זרוע אניצים אפורים ומשלים מראה נפוץ של לקוח חוזר בקומיקון, מאלה שצוחקים הכי חזק בלי קשר לטיב הבדיחה של המרצה כיוון שבאו ליהנות ויהי מה. הוא יכול היה לעורר אהדה אצל אדם, שבליבו תמיד שמורה פינה חמה לכל הבתולים המאוחרים באשר הם, אלא שאוזניית אייפון לבנה ומתחצפת התקועה באוזנו האחת מחרבת את הסיכוי לזכות באמפתיה מהמרצה. לשמאלו יושבת אישה צעירה וממושקפת ממוצא אסייתי, ואדם מהמר במה שבהחלט יכול להיחשב כתאווה גזענית, שהיא בעלת תואר שני במתמטיקה אוקלידית, אם יש דבר כזה בכלל. עור גופה המושלם מהבהב בחשכת הטריבונות כמו פנס רוח, הגיק המזוקן מסתכל עליה ונרעד מאדוות של כמיהה לחיים אחרים, ואשתו מסתכלת עליו מסתכל עליה ולשבריר שנייה, לב הילדה שלה נסדק. אדם מלקט את הרגע הזה כעורב חמדן.
אדם הולך לעברו השני של הזוג המוזר ורוכן אל אוזנה של הבלונדינית. אד מבושם העולה מצווארה מקשיח את איברו קלות, מזכיר לו שעברו ימים רבים מאז הפעם האחרונה, אם כי בקרב הקהל שמולו תלונה על תשעה ימים ללא מין תישמע כבכיינות פריווילגית. "כשאני אגיד מנצ'וריה את תחושי משיכה בלתי נשלטת לגבר שמימינך. הוא יהיה אליל סקס בעינייך," אדם לוחש באוזנה. אלף איש מצחקקים בציפייה מהולה באי-אמון. "No way!" הם חושבים במקהלה, "Nooo wwwwaaaayyyyy!".
"כשאני אגע בכם בכתף תתעוררו," הוא מסיים את האינדוקציה ההיפנוטית.
דממה מוחלטת משתררת באולם. אדם ממתין בלי נוע. הוקצו לו בדיוק חמש-עשרה דקות מתחילת ההרצאה ועד לסופה וההשהיה הדרמטית, עשר שניות אורכה, הובאה בחשבון. "תיגע בהם!" הקהל חושב במקהלה של צרחות קולוסאום. אדם מחייך. אתם רוצים את זה? אתם באמת רוצים את זה? נו, טוב. ביקשתם. הוא נוגע בדריל בכתפו ועיניו נפקחות מייד, כמו רק חיכה לרגע. אבל אדם לא מחכה, הוא נוגע בכתפה של לורי שמתעוררת לאיטה, כמו לאחר שנת צהריים נעימה. לפתע היא מבינה שראשה שעון על כתפו של זר, והיא מתיישרת מייד כמי שאין לה מושג איך הגיעה למצב הזה. הקהל שואג בצחוק שמוכיח שבתוך כל אחד מסתתר בריון שמחכה להזדמנות.
"הכול בסדר?" אדם מיתמם לעברם.
השניים מהנהנים. למה שלא יהיה בסדר? עיניהם שואלות.
אדם מושך בכתפיו. הוא פונה לקהל. "אתם יודעים," הוא אומר, "לא מזמן חזרתי מסיבוב הרצאות בסין. בחבל מנצ'וריה היפהפה." המילה שבחר טעונה באנרגיה מאגית כמו אברה-קדברה, והקהל כולו דוחה את הנשימה הבאה, מתאפק עם העפעוף, נדרך לראות את הקסם מתרחש לנגד עיניו. והוא מתרחש מייד. דריל מסתכל על לורי ופניו מאדימות באחת. צלם הווידיאו בעל חוש ציד מחודד והוא מקרב את עדשת מצלמתו לקלוז-אפ פנים מלא, ופניו הסמוקות של דריל ממלאות את שני מסכי ההקרנה הגדולים שבצידי האולם. לורי מסתכלת על הגבר שלצידה ומחייכת אליו חיוך זימתי, לשונה מחליקה באיטיות מופרזת על שפתיה הלכאורה יבשות, אצבעותיה נשלחות לחלקת צווארה, מרפרפות כמו מחפשות שובל של בושם, ואז בלי להתבלבל פותחות כפתור בחולצתה הלבנה. הקהל לא יודע את נפשו מרוב אושר. אדם מעריך שמרביתם כנראה איבדו את בתוליהם רק לאחרונה כך שנפלאות המיניות עדיין נפלאות בעיניהם. יש במחשבה הזאת מן הבריונות, ידע, ועוד ידע שאם יחטט עוד קצת יצטרך להשיב לשאלה מדוע הוא נהנה ללעוג לקהל שמרעיף עליו הערצה. התשובה הנדושה "שנאה עצמית" רק החריפה את הבוז שרחש להם.
"אתה מגיע לכאן הרבה?" לורי שואלת את אהובה החדש. אדם לא מת על הניסוח שבחרה, זה נשמע לו קצת לא אמין. זאת הבעיה עם היפנוזה. אנשים משחקים דמות באופן לא מודע, אבל הם לא הדמות עצמה. ורוב האנשים הם שחקנים מחורבנים.
מסתבר שרף הביקורת של הקהל על הביצוע התיאטרלי כנראה נמוך משל אדם, שכן הם קונים את ההצגה ללא היסוס ומשמיעים שאגת צחוק אדירה. משם זה מידרדר מהר מאוד; כאילו מישהו לחץ על כפתור המהירות הכפולה במהלך קומדיה רומנטית זולה, תוך חצי דקה השניים כבר מתמזמזים בכיסאותיהם כאילו הם אלה שבחשכת אולם הקולנוע ולא להפך. אדם ניגש אליהם רגע לפני שהסצנה הופכת פורנוגרפית ומכה על מצחם. "לישון!" הוא קורא, והשניים שוב קורסים זו על כתפו של זה, כל אחד צונח לשנתו שלו כמו אחרי סטוץ קצר אך מתיש. "מסתבר שלכל סיר יש מכסה," אדם מכריז, והקהל צוחק. הבדיחה הזאת תמיד עובדת. בכל מקום, רק משום מה לא ביפן, אדם נזכר.
"כשאגע בכם תתעוררו שוב ותשכחו מכל מה שקרה כאן," הוא אומר להם ופונה לקהל, שכבר מעריץ וירא אותו במידה שווה. "ועכשיו ברצינות, מה קרה כאן עכשיו? מה מתרחש במוח שלנו בזמן היפנוזה?" הוא שואל, ובוחן שוב את הזוג המהופנט כאילו התשובה מסתתרת שם. לאחר רגע קצר שבו הוא מניח לקהל לנחש בלא הצלחה, מתפשט על פניו חיוך של קוסם שזה עתה הצליח להפיל בפח את צופיו. "התשובה היא כלום. כלום לא קורה," הוא אומר להם, חיוכו מתרחב עוד יותר לנוכח המבטים המבולבלים. "כי היפנוזה היא משחק שבו הפציינט בוחר להאמין במשהו, ומשחק את המאמין עד הסוף, כמו שחקן מקצועי. למה הוא עושה את זה, אתם שואלים? כי בא לו. כי הוא יכול להשתחרר. כי הוא רוצה לרצות את המהפנט, או לבדר את הקהל. כל אחת מהסיבות האלה ולרוב כולן ביחד. אתם מבינים?" אדם מעביר את מבטו על הקהל כמו מחפש אחר אדם נבון אחד, אך זה לא בנמצא. "הם משחקים!" הוא לוחש בצעקה כמעט, "ומה את אומרת על הגבר שלידך?" הוא שואל את לורי.
היא מביטה בשכנה הישן. "מה אני צריכה להגיד עליו?" היא שואלת.
"הוא הטעם שלך, היית אומרת?"
מבוכה מתפשטת על פניה של לורי. "פחות," היא מודה.
"ומה אם הייתי אומר לך שלפני דקה התנשקתם?"
"הייתי אומרת שאתה משקר," וכנגד רצונה פורח מפיה צחקוק. היא אינה משקרת ואינה דוברת אמת. היא לכודה אי שם בדמדומים שבין הידיעה לרצון; זוכרת ורוצה לשכוח באותה העוצמה.
"לישון!" פוקד אדם, והיא צונחת חזרה לשינה עמוקה, הפעם ראשה שמוט לפנים.
אדם מתקרב ורוכן אליה כדי שתוכל לחוש בהבל מילותיו. "ואני אומר שאת משקרת. לעצמך. את משקרת כשאת מספרת לעצמך שאת לא זוכרת שהתנשקת איתו. את משקרת כשאת מספרת לעצמך שאת ישנה עכשיו. והשקר הכי גדול שאת מספרת לעצמך הוא שאת מהופנטת, שאת תחת השליטה שלי. ואת מעדיפה להאמין לשקר הזה מאשר להודות שהאמת, הקצת עלובה, בואי נודה, היא שאת מוכנה להשתטות בשביל להצחיק אלף איש."
זה אכזרי מדי, אפילו בשביל הקהל צמא הדם שלו. לורי לא מגיבה, אבל אדם שומע אותה בולעת רוק חרש. אדם מרים את מבטו לקהל. "זה שקר ההיפנוזה. כי אין דבר כזה היפנוזה. יש רק אנשים שמשחקים ובוחרים להיכנס לתפקיד שהוטל עליהם, אבל הם כל הזמן מודעים למה שקורה סביבם, מודעים לזה שבכל רגע שהם רוצים הם יכולים להפסיק את זה, כי הם רק משחקים. הם לא מהופנטים, הם רק מדמיינים שהם מהופנטים. היפנוזה היא שקר שהופך לאמיתי רק אם אתה בוחר להאמין בו." אדם משתתק ובוחן את הקהל שלו. כמו תמיד, הוא חש בשלב זה את האנרגיה הספקנית של המאמינים. אני מפריע להם להאמין שמה שקרה כאן זה לא רק משחק של סדנת חובבים, חושב אדם. הם כל כך רוצים להאמין בכישוף הסקסי הזה, והנה בא דוקטור ממדינה זעירה דוברת ח' וע' והורס להם את כל הכיף.
"הוכחה. אתם רוצים הוכחה," אדם כמו מבין בקול את הדממה שמושלכת עליו מכל עבר. "ברור, אתם אנשי מדע, ההוכחה היא האלוהים." הוא מושך בכתפיו ומחייך. "אתם תקבלו הוכחה."
אדם שולף סכין קפיצית לבנת קת. הוא מרים אותה אל מול עיניו ובלחיצת כפתור, הלהב היפהפה (עובדה מצערת היא שלהבים הם תמיד יפהפיים) נשלף בצליל ובנצנוץ שגורמים לקהל להשתנק כמו לא היו במרכז הכנסים של ונקובר אלא בסמטה בשכונת גילפורד הסמוכה באישון לילה מסוכן. אדם תופס בידה של לורי הנמה ושם בה את הקת, סוגר את אצבעותיה סביבה. "תרגישי את המשקל שלה בידך. הסכין היא סכין אמיתית לגמרי, תיזהרי שלא לחתוך את עצמך." הוא כה קרוב לפניה עד שהוא מבחין בגלגלי עיניה זעים בחשש תחת עפעפיה הסגורים. "כשאני אגיד מנצ'וריה את תתעוררי ותחושי צורך בלתי נשלט לרצוח אותי. את תיגשי אליי ותדקרי אותי בגב. שוב ושוב, עד שאמות." בזה הרגע אדם חש את הרוח של נבואת הקליקבייט נושבת בגופו ומבשרת לו על עתיד של מיליוני שיתופים וצפיות, על ויראליות אלוהית, על סופות של פוסטים עם הכותרת "חובה לצפות! מטורף". כי סיפור טוב הוא סיפור הניתן לזיקוק לכדי שורה אחת, ואדם שומע את השורה נשאלת שוב ושוב בין אנשים שלעולם לא יכיר: "ראית את ההוא בטד טוק שמהפנט מישהי לרצוח אותו?" "לא, מה קרה?" - "עזוב, אחי, אתה חייב לראות, אני לא אהרוס לך."
אדם ניגש לקדמת הבמה, מפנה את גבו אל האישה החמושה בסכין. "היכולת להפנט בני אדם לעשות מעשים כנגד רצונם היא אגדה," הוא מכריז. "היכולת לגרום לבני אדם להתנתק מהמציאות בכוח המילה ההיפנוטית היא אגדה. היפנוזה היא אגדה." עתה הוא נושם נשימה עמוקה לא רק בשביל הדרמה. "מנצ'וריה," הוא הוגה בקול אולי את מילתו האחרונה.
לורי מתעוררת בבת אחת. היא מבחינה בסכין שבידה ואז באדם שעומד לפניה. לרגע ארוך, ארוך באופן בלתי נסבל, שום דבר לא קורה. היא מסתכלת שוב על הסכין, חוככת בדעתה, וכשההחלטה מתקבלת לבסוף, היא מפציעה מהאצבעות שמלבינות סביב הקת, ומטפסת משם למוחה, ואז כאילו מפעיל מריונטות בלתי נראה מושך אותה בחוטיו, זהו ראשה המושך אותה מעלה והיא נעמדת באחת. מרגע שהיא במצב מאונך הכול קורה בהילוך איטי, אך ללא שנייה אחת מתה: לורי מתקרבת לאדם צעד אחר צעד, בהססנות ונחישות של רוצחת סדרתית ביומה הראשון.

seperator

"המאמין" / נמרוד הראל. הוצאת כתר. 208 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully