הפאנק לא מת. כבר עשרות שנים מנסים להספיד אותו ולקבור אותו, וכל פעם מחדש הפאנק נאבק על מקומו, מגרד מעליו את החול שנזרה עליו, צועק הנני. גם בישראל הפאנק עדיין חי. ברור שהוא עדיין חי. הוא לנצח יחיה במקומות של זעם ושל אי-שוויון, גם אם הוא כבר לא עונד סיכות ביטחון, מסופר במוהק צבוע ומעוטר בקעקועים על הפנים. גם הספקנים, אלה שמאמינים שהפאנק מת יחד עם הראמונס והקלאש וההופעות במקלטים, נכחו אתמול בתקומתו לתחייה, בהופעה של האופסרינג בתל אביב.
הפאנק לא מת, ואלפי אנשים יצאו לחגוג אתמול את כמה שהוא חי. הורים וילדים, בני נוער ומבוגרים, חלקם לובשי שחור וצבועי שיער, חלקם בחולצות של להקות, אבל רובם הגדול סתם בג'ינס וטי-שירט. הם התאספו במקום הכי פחות פאנקיסטי שקיים, מרכז הירידים בלב תל אביב, מקום לבן ומלוטש ומצוחצח, של כנסי סייבר ומפגשים עסקיים, ולכמה שעות תמימות הפכו אותו למקום לחגיגת פאנק מרגשת. וכמה הקהל היה צמא לחגיגה הזאת.
ההודעה על הגעתם של האופספרינג לארץ לוותה בבדיחות הקבועות על כך שהם עברו את השיא שלהם לפני 20 שנה. יש אמת בדבר; הלהקה עדיין פעילה וממשיכה לשחרר מוזיקה (כולל האלבום Let the Bad Times Roll שיצא בשנה שעברה, ולכבודו יצאו לסיבוב הופעות), אבל היא לא מצליחה לשחזר את ההצלחה של האלבומים המוקדמים שלה, כשהבולט ביניהם הוא כנראה אלבום המופת Americana, שהשיר המרכזי בו הוא Pretty Fly (For a White Guy).
אבל הפאנק חי, והוא רווי באהבה עצומה, שהורגשה היטב בתל אביב, הן מהקהל והן מחברי הלהקה המתרגשים. כשהאורות נדלקו על שלושת חברי הלהקה (הזמר דקסטר, הגיטריסט נודלס והבסיסט טוד מורס, בחיזוק של שני מתופפים) נחזו אלינו שלושה רוקרים מזדקנים. לא בדיוק המחזה הטבעי של הפאנק; אבל ברגע שהם התחילו לנגן, הם הוכיחו כמה הם כאן, כמה הם עוד רלוונטים, כמה הם בעצם בשיא הכוח שלהם. כמו הקהל, גם חברי הלהקה תהו על הבמה למה לקח להם כל כך הרבה זמן להגיע לכאן. אבל גם אם חלק גדול מהצופים הגיעו מתוך חסד נעורים, האהבה בתל אביב הייתה אמיתית וחיה לגמרי.
הצופים, שלא מילאו את ביתן 2 של מרכז הירידים, הצטופפו בניסיון להגיע כמה שיותר קרוב לבמה. חברי האופסרינג לא האמינו למראה עיניהם. השלושה, בהובלת הסולן בריאן (דקסטר) הולנד, התחילו לנגן בשיא הכוח, שבמשך כמעט שעתיים לא נחלש לרגע - והצופים יחד איתם, שרו כל מילה, הניפו אגרופים לקצב השירים והרעידו את הרצפה. הגיטריסט קווין (נודלס) וסרמן התמוגג מהמראה. "אתם רועשים, אתם מוכשרים, יש לכם ניצוץ בעיניים", הוא צעק על הבמה, וניכר שהוא באמת התכוון לזה. "יש מלאכים בתל אביב", קבע.
כשהם עלו אחרי תקלוט של מיטב קלאסיקות הז'אנר ובתום הופעת חימום של להקת 'ויתרתי' (המושלמת), האופספרינג ניצחו על חגיגת הפאנק בתל אביב. הם שרו את כמעט כל הלהיטים שלהם, כולל הפסקה קצרה בה נודלס ניגן ארבעה שירים על הגיטרה, בהם Sweet Child o' Mine. הם נעזרו גם באדם בתחפושת גורילה שעלה על הבמה במהלך גרסת כיסוי חמודה ל-Blitzkrieg Bop של הראמונס, בכדורי חוף שנזרקו לקהל בזמן Why Don't You Get a Job? ובקונפטי, שמילא את האוויר בזמן ההדרן (You're Gonna Go Far, Kid ו-Self Esteem). ואנחנו התמסרנו לחגיגה הזאת, בצרחות וברקיעות, בקראוד סארפינג ובמושפיט.
כשהקהל צעק We Want More לפני ההדרן, זה היה לגמרי מהלב. נודלס הגדיל ואמר שאנחנו חוזים ב"היסטוריה שקורית בתל אביב", ואפילו ב"אחד הלילות הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק אנד רול". אני לא בטוחה לגבי זה, אבל מה שבטוח - מי שהגיע להופעה של האופספרינג בתל אביב חזה בתחייתו של הפאנק, בכל הכוח. פאנק הוא מיוזע ורועש, וחברתי ובועט, וכל כך חי, והקהל בישראל קפץ על ההזדמנות שקיבל סוף סוף, אחרי שנים של התעלמות מהז'אנר בקרב חברות ההפקה, והוכיח את צמאונו אליו. תנו לנו עוד.