"יותר טוב מהסרטים": קראו פרק מתוך קומדיית הנעורים הרומנטית

"איחרת."
"את מהממת."
"אני סולחת לך."
אישה יפה

השעה היתה שבע ורבע ולא היה שום סימן לווס.
"אולי את צריכה ללכת לשם." אבא שלי הרים את מבטו מהספר ונעץ אותו היישר בציפורניים שלי, שתופפו על השולחן. "זה בכל זאת ווס."
"קבלי תרגום," אמרה הלנה וחייכה אלי. "הרעש של הציפורניים משגע אותו והוא חושב שהדייט שלך מסוגל לשכוח אותך לגמרי."
"הוא לא הדייט שלי."
אבא שלי התעלם מההערה האחרונה, הניח את הספר על השולחן וחייך אל הלנה. "זה נכון שהתיפוף של הציפורניים משגע אותי, וחוץ מזה ווס בנט מסוגל לכל דבר."
הוא והלנה התחילו עם הצחקוקים שלהם על הספה ואני בקושי התאפקתי לא לגלגל עיניים. הלנה מקסימה - היא מזכירה לי את לורליי גילמור בגרסה בלונדינית - אבל לפעמים אני מתקשה קצת להכיל את שניהם.
הוא פגש אותה במעלית תקועה - לא צוחקת - שנה בדיוק אחרי שאמא שלי מתה. הם היו לכודים שעתיים בין הקומה השמינית לתשיעית, ומאז לא נפרדו.
למרבה האירוניה, זאת היתה הפגישה הראשונה האולטימטיבית ונראה שהם ממש נועדו זה לזה - אבל הלנה היתה ההפך המוחלט מאמא שלי. אמא שלי היתה מתוקה, סבלנית, מקסימה; סוג של דוריס דיי בגרסה מודרנית. היא אהבה שמלות, לחם באפייה ביתית ופרחים שנקטפו זה עתה בגינה. אלה היו חלק מהסיבות שהביאו את אבא שלי להתאהב בה בטירוף.
הוא אמר שהיא שובת לב.
הלנה, לעומת זאת, היתה סרקסטית ויפהפייה. היא היתה טיפוס של ג'ינס וטריקו, בוא-נזמין-משהו-מבחוץ, אני-לא-אוהבת-קומדיות-רומנטיות, ואבא שלי בכל זאת התאהב בה ברגע שהמעלית ההיא נתקעה.
בן רגע איבדתי שותף וזכיתי באישה שלא דמתה בכלום לאמא שבכיתי עליה כל לילה.
זאת לא היתה התמודדות קלה בשביל ליז בת האחת-עשרה.

הצצתי בטלפון - לא היתה שום הודעה מווס. הוא איחר כבר ברבע שעה - לא, בשבע-עשרה דקות - ואפילו לא כתב סליחה או אני מאחר.
למה בכלל טרחתי להיות מוכנה בזמן? הוא בטח שכח אותי לגמרי ומבלה כבר במסיבה עם בירה ביד. אתמול בערב הוא כתב לי שמייקל שמח לשמוע שאני באה למסיבה, והיה לי קשה מאוד לא לשאול את כל השאלות שבנות בחטיבת הביניים שואלות.
הוא אמר עלי משהו?
תגיד לי בדיוק מה הוא אמר.
אבל נמנעתי, כי ידעתי שווס רק ישתמש בכל זה נגדי.
הטלפון שלי זמזם ושלפתי אותו מהתיק.
ג'וסלין: מה את עושה?
החזרתי אותו לכיס בלי לענות והבטן שלי התהפכה ברגשי אשמה. בדרך כלל סיפרתי לה הכול, אבל ידעתי שהיא תהיה נגד המסיבה. את יודעת בכלל מי זה ריינו? מייקל יאנג הוא לא האביר על הסוס הלבן שלך. ברגע שהיא אמרה את זה הבנתי שאין לה מושג עד כמה הוא חשוב לי.
אז אני פשוט אלך למסיבה ואכתוב לה אחרי שאחזור.
"את תחזרי עד חצות?" שאל אבא.
"כן."
"אפילו לא שנייה אחרי זה, הבנת אותי?" הוא נראה רציני יותר מהרגיל והוסיף, "שום דבר טוב לא קורה אחרי חצות."
"אני יודעת, אני יודעת." הוא אמר את אותן המילים בדיוק בכל פעם שיצאתי. "אני אתקשר אם..."
"לא, ממש לא." אבא שלי, הרגוע בדרך כלל, הניד בראשו והצביע עלי. "את פשוט תשימי לב ולא תאחרי, ברור?"
"אני מציעה שתירגע, חומד. המסר נקלט." הלנה ואני החלפנו מבטי הבנה, ואז היא הצביעה אל מחוץ לחלון והתחילה להגיד לו משהו על הדשא. אבא שלי נלחץ רק משעת החזרה שלי, ורק בגלל המוות של אמא שלי. כשהייתי מעזה לענות לו הוא הזדרז להגיד, אם אמא שלך לא היתה בחוץ בחצות, הנהג השיכור הזה לא היה פוגע בה.
והוא צדק. והתעקש. אז בדרך כלל פשוט ויתרתי מראש.
המשכתי לתופף בציפורניים על קצה השולחן ולהקפיץ את הרגליים המשוכלות שלי ברטט עצבני. לא בגלל מייקל הייתי לחוצה; החלק הזה של הערב רק הלהיב אותי. מה שהלחיץ אותי היה שאני הולכת למסיבה של המקובלים. חוץ מווס לא הכרתי אף אחד מהם, ולא היה לי שמץ של מושג איך מתנהגים במסיבות ששותים בהן.
אולי כי אף פעם לא הייתי במסיבה ששותים בה.
אני בדרך כלל בעניין של בילויים שקטים. בערב שישי טיפוסי ג'וס, קייט, קסידי ואני הולכות לסרט או מסתובבות בחנות הספרים או קופצות לאפלביז ואוכלות משהו קטן וזול. לפעמים אנחנו יוצאות לשופינג ומסיימות בבית הקפה השכונתי.
אני אוהבת את החיים הצפויים שלי. הם ברורים לי והגיוניים בעיני, והם בשליטה. מבחינתי החיים שלי הם קומדיה רומנטית ואני חיה אותם כאילו אני מין מג ראיין. שמלות חמודות, חברות טובות ומישהו - בחור - שיופיע בסופו של דבר ויחשוב שאני מקסימה. מסיבות שתייה לא היו חלק מהסיפור הזה. הן יותר בסגנון של "סופרבאד", לא?
"וההורים בבית?"
גלגלתי עיניים והחתול קפץ אל חיקי. "כן, אבא. ההורים בבית."
ספוילר: הם לא היו בבית.
אבל אבא והלנה היו ההורים הכי קוליים. הם נתנו בי אמון מלא, בעיקר כי יצאתי רק לעתים נדירות ואף פעם לא הסתבכתי בצרות. לכן הם לא הרגישו שום צורך להתקשר אלי ולבדוק מה קורה איתי כשלא הייתי בבית. אז כן - היו לי קצת רגשות אשמה בגלל השקר הזה, אבל מאחר שלא תכננתי לעשות שום דבר שהם לא היו מרשים לי לעשות (חוץ מהתרחיש הסופר-אופטימי שבו מייקל ואני מתנשקים על המרפסת מתחת לשמים בהירים עם "Ocean Eyes" של בילי אייליש מתנגן ברקע, והידיים שלו חופנות את הפנים שלי כמו בסרט) - רגשי האשמה האלה נשארו בעוצמה נמוכה מאוד.
גירדתי לחתול מאחורי האוזן והוא גרגר ונשך אותי ביד.
איזה אידיוט.
לצווארו היה ענוד הפפיון שקניתי לו באינטרנט והוא נראה מהמם, בקטע של בא-לי-להרוג-אותך-אבל-אני-אוכל-יותר-מדי-ואין-לי-כוח-לזוז. הפפיון באמת הדגיש קצת את העובדה שהוא השמין בזמן האחרון, אז לא באמת כעסתי עליו על התקיפה הקטנה הזאת.
הבנתי אותו.
הורדתי אותו לרצפה וניגשתי לחלון. ווס הלך בחוץ כאילו זימנתי אותו אלי בכוח המחשבה. הוא חצה את החצר הקדמית שלנו בג'ינס וקפוצ'ון.
"הוא הגיע. ביי." לקחתי את התיק שלי והתקדמתי אל הדלת.
"בילוי נעים, חמודה."
"יש לך כסף קטן?" שאלה הלנה.
נעצתי בה מבט מצומצם והיא משכה בכתפיים והוסיפה, "אף פעם אי-אפשר לדעת מה יקרה. אולי תיקלעי לאיזו מכונת זמן בסגנון 'בחזרה לעתיד' ותצטרכי להתקשר מטלפון ציבורי כדי לחזור הביתה. מה תעשי אז?"
בשלב זה כבר גלגלתי עיניים. "גם אם נמצא איזה חור בזמן ובחלל, יש לי מספיק כסף כדי לחזור לעשור הנוכחי. אבל תודה."
היא הנהנה והרימה רגליים אל חיקו של אבא. "אין בעד מה. קדימה, צאי לדרך."
פתחתי את הדלת עוד לפני שווס הספיק לדפוק וסגרתי אותה מאחורי בחיפזון. כמעט התנגשנו זה בזה. הוא עצר ברגע האחרון ונראה קצת מופתע.
"הֵיי," אמרתי.
"הֵיי." הוא הביט סביב ואמר, "אני לא אמור להיכנס ולקבל הטפה הורית או משהו?"
לרגע לא יכולתי לענות לו בכלל מרוב הלם: לראות את ווס עומד על המרפסת הקדמית שלי לעת ערב, מדיף ריח של בושם גברי ונראה נקי ומקולח. הוא גר בבית הסמוך כל חיי, אבל ההצטלבות הפתאומית של קווי חיינו המקבילים נראתה בלתי מציאותית.
"לא, אין צורך," אמרתי. זרקתי את המפתחות לתיק הערב הקטן שלי והתחלתי ללכת לכיוון המכונית שלו, שחנתה - כמובן - בחניה הנחשקת. "הם יודעים שזה לא ממש דייט."
הוא הדביק אותי בשני צעדים בלבד. "ואם אני רוצה להצהיר על כוונותי באוזני אבא שלך?"
"כוונותיך?" עצרתי ליד האוטו. "אתה מתכוון, כוונותיך לעצבן אותי כמה שעות רצופות הערב?"
הוא לחץ על השלט ופתח עבורי את הדלת. "דווקא היו לי כוונות אחרות, כמו להבריז מהמסיבה ולהשתמש בגופך כמגן אנושי בפיינטבול."
"חסר לך שצבעי פיינטבול ייגעו בשמלה הזאת. אל תגיד את זה אפילו בצחוק."
הוא סגר את הדלת מאחורי, הקיף את האוטו והשתחל פנימה אל מושב הנהג. "מה הקטע של השמלה הזאת באמת? קיוויתי שתלבשי למסיבה משהו נורמלי."
"זה נורמלי." חגרתי את חגורת הבטיחות והורדתי את מגן השמש עם המראה כדי להציץ באיפור שלי. כאילו ווס מבין משהו באופנה. אני מאוהבת בשמלת הסריג החרדלית הזאת עם הכפתורים בצורת פרח.
הוא התניע והכניס להילוך קדמי. "לדעתך, אולי. אני מבטיח לך שאת הולכת להיות היחידה במסיבה של ריינו שלובשת שמלה."
"עוד יותר טוב, ככה מייקל יבחין בי." הכנסתי יד לכיס - ברור שבשמלה היו כיסים - ופתחתי את שפופרת הליפסטיק שבפנים. הידיים שלי רעדו ונשמתי נשימה עמוקה בניסיון להירגע. זה לא היה פשוט לנוכח הידיעה שבעוד כמה דקות אני אפגוש פנים אל פנים את הבחור שאני חולמת עליו בהקיץ יותר מחצי חיים.
נשימה עמוקה.

"כן, זה בטוח." הוא התנתק מהמדרכה והוסיף בקול של קאובוי, "הלו, חבר. מי זאת הפרגית בשמלה שחוסמת לי את הנוף לבחורות הכי שוות?"
"די, נו. מייקל לא מדבר ככה." פלטתי נחירת צחוק למרות רצוני, וזה הרס לי לגמרי את הליפסטיק. "הוא מדבר כמו בחור אינטליגנטי וכריזמטי, שזה מה שהוא."
"כאילו את יודעת את זה." הוא פנה ימינה ברחוב טיל ולחץ בחוזקה על דוושת הגז. "בפעם האחרונה שדיברנו איתו הוא היה בכיתה ד'."
"כיתה ה'." סגרתי את הליפסטיק. "וחוץ מזה רואים עליו."
"ממש רואים עליו." ווס השמיע אנפוף שרמז שהוא מתייחס אלי כמו אל תינוקת. "הרי אין לך מושג אם מה שהוא עשה בשנים האחרונות זה לענות גורים של סנאים."
"כמו שלך אין מושג אם מה שהוא עשה בשנים האחרונות זה להאכיל גורי סנאים יתומים," אמרתי וסגרתי את מגן השמש. הושטתי יד להדליק את הרדיו.
"אם את שואלת אותי, זה נשמע לא פחות מטריד."
גלגלתי עיניים והדלקתי את הרדיו, קצת בלחץ מזה שגם הוא חושב שאני מגוחכת. אף אחד לא הבין את העיתוי הגורלי של השיבה שלו, אז אני פשוט אתעלם מהשליליוּת של כולם.
אני אוהבת את ג'יי-זי, אבל הרגשתי שאני בווייב אחר בשמלת הסריג שלי והתרחקתי מהראפ עד שמצאתי תחנה שהשמיעה שיר ממש ישן של סלינה גומז. גם על זה ווס עיקם את האף והחזיר אותנו לג'יי-זי.
"הֵיי, רציתי את השיר ההוא."
"בא לך על שיר שבו סלינה גומז מריירת על ג'סטין ביבר?"
הצצתי הצדה בפרצוף המגחך שלו. "באמת שאתה דוחה."
"את זאת שאוהבת שיר ממש, אבל ממש דוחה."
אם אמא שלי צדקה בעניין של ככה-את-תישארי-פוזלת, הבילוי עם ווס עלול להשאיר אותי עם נזקי ראייה לכל החיים.

"אתה לא מתכוון לדפוק בדלת?"
ווס עצר, ידו על ידית הדלת, והסתכל עלי כאילו נפלתי מכוכב אחר. "למה לדפוק?"
"אולי כי זה לא הבית שלך?"
"אבל זה הבית של ראיין, הייתי כאן מיליון פעם." הוא פתח את הדלת. "ואנחנו הולכים למסיבה במרתף שלו, לא לטעימת יינות במסעדת שף. הפעם לא יהיה משרת שיכריז על בואנו."
"את זה אני יודעת. מה נראה לך?"
הוא חייך והחווה לי בידו שאכנס לפניו.
מבואת הבית היתה מפוארת למראה, עם רצפת שיש ונברשת בדולח, והכול היה שקט. שקט מדי. היו לי פרפרים בבטן וקצת רציתי לחזור הביתה, למרות הידיעה שמייקל כנראה כבר כאן.
"תירגעי, ליבי."
ווס הסתכל עלי כאילו הוא יודע שאני בלחץ היסטרי, ומנימת קולו הסקתי שהוא באמת מנסה להרגיע אותי. אבל אולי נחפזתי קצת להסיק מסקנות, והוא בעצם רק משועשע מאוד מזה שאני כזאת חנונית.
"אף אחד לא קורא לי ליבי." חוץ מאמא שלי. אבל היא כבר לא איתנו, אז זה לא נחשב, נכון?
"אם ככה, זה שם החיבה המושלם בשבילך."
"ממש לא. אני שונאת את השם הזה." לא תמיד שנאתי אותו, אבל עכשיו כן.
"אין מצב שאת שונאת אותו." הוא מִרפק אותי והמשיך, "ואת יכולה לקרוא לי 'ווסי' אם בא לך."
זה כבר היה מצחיק כל כך שלא יכולתי להתאפק; הוא היה מגוחך להפליא. "אם בא לי? אתה יכול להיות בטוח שלא בא לי."
הוא ניגש אל אחת הדלתות ופתח אותה. נשמעו קולות מלמטה. "מוכנה לחגוג?"
הכי לא. "רק אל תעזוב אותי לפני שאני מוצאת את מייקל, טוב?"
"תקראי לי 'ווסי' ואני מבטיח שלא."
נחרתי בבוז. "בסדר, ווסי. אם תנטוש אותי אני אדקור אותך עם פותחן בקבוקים."
"חיה רעה, הליבי הקטנה הזאת."

"איפה הוא?"
ווס נעץ בי מבט. עמדנו ליד חבית הבירה. "תרגיעי, אנחנו פה רק עשר דקות. הוא בטח כאן איפשהו."
החזקתי את כוס הפלסטיק האדומה בין ידי והבטתי סביבי. השיר "Up All Night" של מק מילר היה יכול להתאים מאוד לאנרגיה של המסיבה, כפסקול ברקע של מצלמה שהולכת ומתרחקת. במרתף, שנראה כאילו בנייתו לא הסתיימה, היו המון אנשים שצעקו, צחקו ולגמו בירה פושרת. קבוצה קטנה ישבה בפינה סביב שולחן ושיחקה משחק קלפים מוזר, מלווה בשתייה ובצעקות חסרות פשר.
אבל שום דבר מהדברים האלה לא עניין אותי. רק רציתי לראות את מייקל. רציתי את הרגע הזה איתו - רגע האיחוד-והו-כמה-זה-טוב, הרגע של סגירת מעגל ילדוּתנו. כל השאר היה סתם רעשי רקע.
"אולי כדאי שתירגעי ותנסי ליהנות קצת." ווס שלף את הטלפון שלו מהכיס הקדמי, בדק הודעות והחזיר אותו לכיס. "אם את יודעת איך עושים את זה בכלל."
"ברור שאני יודעת," אמרתי ולגמתי מהבירה, בניסיון לא להראות עד כמה אני נגעלת מהנוזל הזה. אבל הוא צדק; לא היה לי שמץ של מושג איך ליהנות במסיבה כזאת.
ווס, לעומת זאת, השתלב שם נהדר.
מרגע שירדנו למטה נצעק השֵׁם שלו לחלל האוויר לא פחות מעשר פעמים. נראה שכל הכיתה שלנו מעריצה את השכן המעצבן שלי. מוזר, לא? ועוד יותר מוזר היה לגלות שהוא לא נהפך במסיבה כזאת לבליין המגעיל והמחזיק מעצמו שדמיינתי.
הוא לא עזב אותי לבד, לא שתה מהחבית בתנוחות מוזרות ולא דיבר עם החברים שלו על ציצים ותחת בנוכחותי. לא רק זה - הוא בכלל לא שתה בירה, רק מים, בגלל הנהיגה. מי זה ווס הזה? ווס שחשבתי שאני מכירה היה שותה בירה בזמן הנהיגה.
ככה זה עם חברים מהשכונה. את גדלה איתם, רצה איתם על מדרכות חמות מדי ומחליפה איתם צעקות על מדשאות גזומות, אבל בגיל קצת יותר בוגר אתם נהפכים למכרים. ומכרים זה אומר רמת היכרות בסיסית ביותר, בלי שום קרבה מלבד הקרבה הגיאוגרפית. ידעתי רק שהוא גרוע בחניות, שהוא משחק במשחק כדור כלשהו - בייסבול, אולי? - ושהוא תמיד קולני וצוחק כשאני רואה אותו בבית הספר. אני בטוחה שהוא לא ידע עלי יותר מזה, וסביר להניח שאפילו פחות.
"ווסלי!" צווחה בלונדינית יפה והעניקה לו חיבוק חם. הוא הציץ בי מעבר לכתף - היא כמעט קפצה עליו - וצחק כשגלגלתי עיניים. הבלונדינית נסוגה מעט ואמרה, "למה הגעת כל כך מאוחר? חיפשתי אותך בכל מקום."
"הייתי צריך לאסוף את ליז." הוא החווה לעברי בידו, אבל היא אפילו לא הסתובבה. היא המשיכה לעמוד כמעט צמוד אליו ואמרה, "אתה נראה ממש טוב היום."
ככה הבנות המקובלות בבית הספר שלי משיגות להן חברים? כי אם כן, אין לי שום סיכוי עם מייקל. אני מחסידות המרחב האישי. אם להגיד את האמת, קצת ריחמתי על ווס כשהוא בלע רוק ועשה צעד ממש קטנטן לאחור. "ממש תודה, אֶשׁ," הוא אמר.
"לא הייתי צריכה להגיד לך את זה, נראה לי." היא הרימה את הקול כדי להתגבר על הרעש, אבל ווס עדיין לא נראה כמו מישהו שמרגיש עם זה בנוח. הוא הגיב כאילו הוא נמצא איתה בחדר חשוך ונעול. "לא נורא, נזרום."
היא לא נטשה את המרחב האישי של ווס, אז טפחתי לה על הכתף. הוא בכל זאת היה חבר ילדות, וכשכנה הרגשתי חובה להציל אותו לפחות פעם אחת.
היא הסתובבה וחייכה. "הֵיי."
"הֵיי." חייכתי גם אני ונגעתי בזרועה. "תקשיבי."
רכנתי לכיוונה וקירבתי את הפה לאוזן שלה. הצחיק אותי לראות את הגבה של ווס מתרוממת כמו סימן שאלה. "אל תספרי לאף אחד," אמרתי לה, "אבל ווס ואני קצת... את יודעת..."
"יחד?" עיניה הצטמצמו בהבעה מבולבלת ואז היא חייכה והנהנה באטיות. "אוי, לא ידעתי ש... אני ממש מצטערת!"
"ששש," היא דיברה בקול רם מדי. "הכול טוב, אנחנו פשוט עוד לא מפרסמים את זה."
"מה לא עשיתי כדי לקבל ממנו תשומת לב," היא הצביעה על עצמה בשתי אצבעות וצחקה. "אבל בחיי שלא התכוונתי להתחיל עם החבר שלך!"
הנדתי בראשי. כמה רציתי באותו רגע את מכונת הזמן שהלנה דיברה עליה! פתאום הבנתי: אֶשׁ זאת אשלי ספארקס. לא רק אחת ששומעים אותה בכל מקום, אלא בחורה סופר-מקובלת ורכלנית שחבל. עוד עשר דקות לא יהיה אחד במסיבה הזאת שלא ידע שווס ואני יחד. היסיתי אותה ואמרתי, "ששש... לא סיפור. אנחנו עוד לא חברים, אז..."
"אל תדאגי, אתם תהיו." היא נעצה בי כתף בידידות וחייכה אל ווס. "לכי על זה, מותק."
"אומייגאד. ששש... אוקיי, בסדר," מלמלתי.
היא התרחקה מאיתנו ואני עצמתי עיניים בכוח. לא רציתי להסתכל עליו.
"יכול להיות שאת כרגע אמרת לה ש..."
פקחתי עיניים. "כן."
הוא כופף ברכיים כדי שנהיה פנים אל פנים, צמצם עיניים ושאל, "למה עשית את זה?"
בלעתי רוק והשפלתי מבט אל הבירה שלי. "רק ניסיתי להציל אותך מהציפורניים האוהבות שלה."
הוא התחיל לצחוק. אבל ממש לצחוק. הרמתי אליו מבט ולא יכולתי לא להצטרף, כי כזה היה הצחוק שלו. מלא שמחה ושובבות, צחוק של ילד קטן, מהצחוקים המידבקים האלה. וזה באמת היה קצת מגוחך שניסיתי להציל את ווס-מטר-תשעים-ומשהו מהבחורה השווה הזאת, שממש רצתה אותו. בקושי הצלחנו להשתלט על עצמנו, וכבר היו לי דמעות בעיניים מרוב צחוק.
"הֵיי לכם." מייקל צץ פתאום לצד ווס ואמר משהו על בירה, אבל הלב שלי התחיל לדפוק חזק כל כך שהייתי בטוחה שאני תכף מתעלפת ולא שמעתי אף מילה ממה שהוא אמר. הרעש של המסיבה התעמעם למין זמזום רקע כשהידקתי אצבעות סביב כוס הפלסטיק שלי ובלעתי אותו בעיני. הוא היה בדיוק כמו שזכרתי, רק טוב יותר. החיוך שלו היה אותו נשק קטלני שעשה לי סחרחורת, ובו בזמן עורר בי תחושה שאני עוד רגע מתפוצצת.
ווס ומייקל המשיכו לדבר, אבל אני לא שמעתי מילה. הרמתי את הכוס אל השפתיים ורציתי נורא אוזניות, כי בלי ספק היה הכי מתאים לשמוע את "How Would You Feel" של אד שירן בזמן שהעיניים שלי שוטטו בין השיער המלא שלו לעיניים היפות ולשיניים המושלמות שנחשפו כשהוא חייך אל ווס.
תזכורת לעצמי: לא לשכוח להרכיב פסקול של מייקל וליז כשאני חוזרת הביתה.
"מה העניינים, ליז?" הוא הפנה את תשומת לבו אלי, וכל האיברים הפנימיים שלי נהפכו לשלולית כשהוא חייך. "את נראית בדיוק אותו דבר. הייתי מזהה אותך בכל מקום."
הפנים שלי עלו באש ואיבדתי לגמרי את הקול לרגע. בסוף הצלחתי לנשוף החוצה שתי מילים, "גם אתה."
"אז איפה את עובדת?"
"מה?"
הוא הצביע על השמלה שלי. "המדים האלה..."
"אה." אוי, לא. הוא חושב שהשמלה המהממת שלי, זאת שנועדה להבליט את קיומי בקהל כדי שהוא יבחין בי, היא מדים של מלצרית.
תהרגו אותי וזהו.
הסתכלתי על ווס, והוא נעץ בי מבט של בואי-נראה-אותך-יוצאת-מזה. "המדים. כן. אה..." גמגמתי. "אני עושה לפעמים משמרת או שתיים בדיינר."
"איזה דיינר?"
"הדיינר, נו."
פיו של ווס נפער בחיוך ענקי. "אני מת על הדיינר."
אגלי זיעה נתלו בקצה האף שלי כשהמשכתי לשקר. "אבל אני בקושי עובדת שם."
מייקל הטה קצת את ראשו. "רגע, אבל איפה..."
"חבל שלא חזרתם לבית הישן שלכם, יאנג," קטע אותו ווס. "יכולנו לשחזר שם אחד לאחד את משחק המחבואים האחרון שלנו."
הזכרתי לעצמי להודות לווס אחר כך על שינוי הנושא.
מייקל חייך ולגם מכוס הפלסטיק שלו. "אתם זוכרים?"
"אני מעדיפה לא לזכור." חייכתי אליו והתעלמתי מהגיחוך של ווס. "בסופו של דבר כל המשחקים האלה נגמרו בזה שווס והתאומים עשו לי את המוות."
"אבל את זוכרת כמה פעמים התגנבתי והזהרתי אותך?" העיניים של מייקל רצו על הפנים שלי במה שנראה כמו ניסיון ליישב את העבר עם ההווה. "הצלתי אותך מהרבה מאוד חרקים וצפרדעים שכמעט נכנסו לך לחולצה."
"התאומים היו ממש מתרגזים כשעזרת לה," אמר ווס.
מייקל משך בכתפיים והחזיר את מבטו אל ווס. "פשוט לא יכולתי לתת לכם לעשות את זה לליז."
אד שירן חזר לי לראש כשמייקל צחק עם ווס. שלושתנו חזרנו לאחור בזמן, לימי הילדות הפשוטים, וזה היה כל כך טוב.

How would you feel
If I told you I loved you?

"בכל פעם שאני רואה סרט דביק בטלוויזיה, אני חושב על ליז הקטנה."
כשמייקל אמר את זה, הוא הצליח לגרום למילה "קטנה" להישמע סקסית. ולמרות זאת הוא נשמע כמו חוואי דרומי מנומנם ולא כמו ראפר.
הוא הרים את הכוס שלו ושתה את הבירה עד הטיפה האחרונה. "זוכר שהיא תמיד ראתה את 'יומנה של ברידג'ט ג'ונס' וכעסה נורא כשצחקנו על זה?" הם לא ידעו שצפיתי בו שוב ושוב כי הוא היה הסרט האהוב על אמא שלי.
"חייבים לדבר רק על מה שהיה?" הסטתי את השיער אל מאחורי האוזניים וניסיתי לכוון אותם לנושא שיוכיח למייקל שאני נורא מעניינת. "שמעתי ש..."
"אתה יכול להביא לי עוד בירה?" אשלי חזרה לתמונה, הושיטה למייקל את הכוס שלה וחייכה אלי כאילו אנחנו החברות הכי טובות. "אני לא מסתדרת עם החבית ותמיד יוצא לי יותר מדי קצף."
היא אמרה את זה בחיוך ערמומי שלא השאיר מקום לספקות.
מייקל חייך ואמר, "בטח," אבל לא נשמע שהוא הבין את הרמז.
הוא הפנה לנו את הגב והתעסק עם ברז הבירה והיא בינתיים פנתה אל ווס. "אתה הולך לפרום, בנט?"
ווס הסתכל עלי והרים גבה בגיחוך. "עוד לא החלטתי."
"היית מת," מלמלתי, והוא צחקק. אשלי התעלמה מחילופי הדברים בינינו והמשיכה.
"אנחנו הולכים יחד, קבוצה די גדולה." הדיבור שלה היה כבר הרבה פחות ברור. תהיתי אם לא כדאי לחפש את החברים שלה כדי שיעזרו לה. "אולי תבואו איתנו גם אתם, שניכם. אנחנו מזמינים לימוזינה וכל זה."
הצצתי במייקל, אבל נראה שהוא החמיץ את החלק האחרון בדבריה. תודה לאל.
ווס רכן אליה ואמר, "אֶשׁ, יכול להיות שתדלקת קצת לפני המסיבה?"
אֶשׁ צחקקה והנהנה. "אצל בני. אמא שלו לא היתה בבית."
"הבנתי. אולי תשתי קצת מים?" ווס הביא לה בקבוק מארגז הקרח שליד החבית והעניק לה אותו בחיוך נחמד שאני אף פעם לא זכיתי לקבל ממנו. אפילו לא פעם אחת. אני קיבלתי מהשכן שלי רק חיוכים מלגלגים, גיחוכים סרקסטיים וגבות מורמות. "דווקא בא לי על לימוזינה, אז אני אצטרך לחשוב על הפרום."
מייקל הסתובב אלינו. "מתי בכלל הפרום?"
מבחינתי הכול נעצר באותו רגע. ווס לקח את הבירה שמייקל מזג בשביל אשלי והניח אותה בצד. היא אפילו לא שמה לב. הוא ענה, "בעוד שבועיים."
באוזניים שלי הכול הדהד בהילוך אטי. בעעעעעוד שששששבועיים.
מייקל אמר לווס, "נורא מוזר לעבור לבית ספר אחר חודשיים לפני סוף הלימודים. הפרום של י"ב אמור להיות באמת משהו מיוחד, אבל אני בכלל לא מכיר כאן בנות חוץ מלייני."
אתה מכיר אותי! קח אותי, מייקל יפה שלי, ולא את לייני המשעממת והמרשעת! אני אצטרך להסביר את השינוי הזה לג'וס, אבל היא בטח תבין אותי אם נער החלומות שלי ייכנס לתמונה.
מייקל החווה לעבר ווס ולעברי ושאל, "אתם הולכים?"
"אנחנו?" הקול שלי יצא ממש צווחני, ונופפתי בידי במרץ כדי לחצוץ בין ווס לביני. בפליאה מוגזמת - מזל שאשלי נבלעה בקהל - המשכתי, "ווס ואני? ממש לא. אתה עושה צחוק?"
"ברור." ווס הניד בראשו ונופף גם הוא בידו. "אנחנו לא הולכים לשום מקום ביחד. תאמין לי. גם לתחנת דלק לא הייתי הולך איתה."
"תהיה בטוח שלא הייתי מזמינה אותך לתחנת דלק, אז אתה יכול לסתום את הפה הגדול שלך," אמרתי בחיוך גדול ובטפיחה מזויפת על הזרוע.
מייקל הסתכל עלינו בפליאה. "אה. פשוט שמעתי שאתם יחד."
"כנראה לא שמעת טוב," אמרתי באימה, כשהבנתי שאני זאת שהפיצה את השמועה.
אוי, לא. איך יכול להיות שאֶשׁ הרכלנית כבר הספיקה להפיץ את זה? הייתי בטח מפנה רגע להתרשם מהכישורים שלה אלמלא הייתי מודאגת כל כך שזה יהרוס לי הכול.
"הלכת רחוק, אחי." ווס פרע את שערי ואמר, "ליז הקטנה לא בשבילי."
הסטתי את היד שלו במכה. "באמת לא."
"אה." מייקל הנהן באטיות רבה, מהורהר, ואז הסתכל עלי. "שבועיים, אה?"
שששששבועיים, אאאאאה?
אד שירן ריחף בחזרה לתוך ראשי. איזו צמרמורת.
"אז ספרו לי מה קרה כאן מאז שעברתי." נראה שמייקל זנח את המחשבה שווס ואני יחד והפסיק גם לדבר על הפרום ולערער את שיווי המשקל שלי. "אתם עוד מסתובבים יחד, כולכם? מה עם התאומים ועם ג'וסלין?"
ווס ואני החלפנו מבטים ואני עניתי, בעיקר כי לא רציתי שהוא יגיד עלי משהו מביך או לא נעים. "ווס ואני מתראים מספיק כדי לריב על החניה שמול הבית שלנו, אבל לא יותר מזה. וג'וס - אפשר להגיד שהיא החברה הכי טובה שלי עכשיו. אפילו אני בקושי מאמינה."
מייקל חייך כשאמרתי את זה, והיה לו חיוך מהסוג שגורם לאנשים להרגיש שהם עשו משהו טוב. מיליון קצוות של עצבים רטטו לי בשמחה בתוך הגוף ורק רציתי שזה לא ייגמר לעולם.
אשלי צצה שוב ואמרה משהו לווס. הוא סובב אלינו את הגב כדי לענות לה, ולי כמובן לא היתה שום בעיה עם זה כי כך נשארנו מייקל ואני לשיחה של אחת על אחד. "התאומים, לעומת זאת," אמרתי לו, "הולכים עכשיו לתיכון הורייזן. שלחו אותם לשם כי הם גנבו מכונית ונשלחו למעצר."
"מה?" הלסת של מייקל נשמטה אבל העיניים שלו עדיין חייכו. "אמא שלהם היתה דתייה אדוקה, לא?"
"כן." לגמתי מהבירה הפושרת ועשיתי כמיטב יכולתי לא לצחקק. "היא עדיין מעבירה שיעורים על קתוליות כל יום רביעי בערב בכנסיית סנט פטריק, אבל עכשיו היא צריכה להסתובב עם אות קין."
"שערורייה." הוא קירב אלי את הראש. "איזה טירוף, אני עדיין לא מאמין שזאת את. ליז הקטנה, רק בגדול."
"מבינה אותך לגמרי. מי היה מאמין שמייקל מקצה הרחוב יחזור?" בלחיים אדומות התקרבתי אליו גם אני, כדי שיוכל לשמוע את דברי ברעש המסיבה שמסביב. הלב שלי דפק בחוזקה כשחזרתי על המילים שוב ושוב בתוך ראשי - אותן מילים, שעות על גבי שעות. השעון תקתק, זאת ההזדמנות שלי ואני חייבת לתפוס אותה בשתי הידיים. "לא יודעת אם אתה יודע," אמרתי לו, "אבל כשהיינו קטנים הייתי ממש דלוקה עליך."
השפתיים שלו נמתחו לחיוך מסנוור. "אם להגיד לך את האמת, אני..."
אין לי מושג אם מייקל סיים את המשפט שלו או לא, כי בדיוק כשהתחלתי להרגיש דגדוג של אושר בלתי נשלט נוכח הציפייה שטמן בחובו המשפט הבא, שמעתי רעש. כמו גרגור של צינור השקיה כשפותחים את הברז אבל המים עדיין לא יוצאים החוצה. הרמתי מבט לכיוון הרעש וראיתי את אשלי פוערת את פיה ופולטת זרם של קיא חום וסמיך ישר עלי, מהצוואר דרך השמלה ועד לפיקות הברכיים החשופות.
או. מיי. גאד.
אומייגאד! השפלתי מבט וראיתי שכל כולי מכוסה בשיירים נוזליים מתוכן קיבתה של אשלי. זה היה חם וצמיגי מאוד - החלק העליון של השמלה שלי היה כל כך ספוג שהוא נדבק לי לעור. בזווית העין ראיתי גושים רטובים תלויים לי על השיער ועל האוזן, מצד ימין, אבל לא הצלחתי להתרכז בזה כי הרגשתי זרזיף של קיא חם זורם לי במורד הרגל.
במורד. הרגל.
אני לא יודעת אם השמעתי קול או סתם נראיתי המומה ומושפלת כשעמדתי שם בידיים פשוטות קדימה, אבל ווס מיהר למסור את הבלונדינית המקיאה לידי אחת הבנות שעמדו לידנו ואז התייצב לצדי.
"יש לי בגדים נקיים בבגאז', ליז. בואי נעלה למעלה ואת תתנקי בזמן שאני ארוץ לאוטו ואביא אותם."
לא הצלחתי להוציא הגה, שלא לדבר על מילה. רק הנהנתי והנחתי לו לתפוס במרפק שלי ולהוביל אותי לכיוון המדרגות דרך ההמון שנחצה לפנינו לשניים - היה נראה שכולם חושבים שמה שקרה לי גם מגעיל וגם קורע מצחוק. נאבקתי ברפלקס ההקאה וניסיתי לא לשאוף את הריח המזעזע, ובעיקר רציתי למות מבושה.
לא רק שהייתי בדיחה מהלכת, מכוסה בקיא, אלא שמייקל היה עד ראייה לכל הסיוט הדוחה הזה.
ההפך הגמור מכל מה שתכננתי.
באמת הרגשתי שאני עומדת למות מרוב מבוכה. שזה מה שעומד לקרות באופן מוחשי. המוות שלי היה סכנה ברורה ומיידית.
כשהגענו לקומת הקרקע, ווס כיוון אותי לשירותי האורחים שהיו ממש ליד המטבח. הוא הדליק את האור, הוביל אותי פנימה והתכופף כדי להגיע לגובה שלי. הוא הקפיד שהפרצוף שלו ימלא את כל שדה הראייה שלי, הסתכל לי בעיניים ואמר, "תורידי את הבגדים האלה ותשטפי את עצמך. אני כבר חוזר, בסדר?"
עדיין לא הצלחתי להוציא הגה, אז רק הנהנתי.
מייקל הגיע גם הוא לקומת הקרקע והסתכל עלי. האף המושלם שלו היה מקומט קצת, כאילו הוא רוצה להקיא, אבל פניו בכל זאת הביעו השתתפות בצער. הוא אמר, "לפחות לבשת את המדים של העבודה ולא את הבגדים שלך."
עכשיו אני רציתי להקיא - ולהיעלם - אז רק אמרתי, "כן."
"אני יכול לעזור במשהו?" המבט שלו עדיין שידר בחילה מסוימת, אבל בכל זאת התלווה אליו חיוך מתוק והוא שאל במבטא הדרומי הרך שלו, "להביא לך משהו?"
מתוק. אמרתי כבר?
הנדתי בראשי ואז הרגשתי - איזה גועל - משהו לח שנדבק לי לצוואר. חשקתי שיניים ואמרתי, "ממש תודה, אבל לא."
סגרתי את הדלת ונעלתי אותה. הסתכלתי סביבי וקיללתי במרץ את מי שבנה את הבית ולא טרח לתכנן מקלחת בשירותי האורחים האלה. "אני לא מאמינה!"
הבטתי בכיור והתנצלתי בפני ריינו - מי שהוא לא היה - על מה שאני עומדת לעולל למקום הזה.
קודם כול תלשתי מעצמי כל פיסת בד אפשרית, כולל התחתונים. הנחתי לבגדים להיערם בתלולית דוחה על רצפת השיש הלבנה. אחר כך פתחתי את הברז והתחלתי לתחוב כל איבר גוף אפשרי מתחת לזרם המים החמים. רגל שמאל, רגל ימין, יד שמאל, יד ימין. כמעט הגעתי לעמידת גשר כדי לשטוף את הצוואר ואת בית החזה. המים ניתזו לכל עבר, על הרצפה ועל כל האביזרים שבחדר. בסוף דחפתי את כל הראש אל מתחת לזרם.
איזה רעיון נפלא, ליז - ללכת למסיבת שתייה עם ווס.
טעות קשה בשיקול הדעת.
שפשפתי את השיער בסבון וראיתי את הגושים סותמים חלקית את פתח הניקוז של הכיור. נזהרתי לא להוריד את הראש יותר מדי כדי שכל הגועל הזה לא יידבק אלי בחזרה.
הזדקפתי, הרטבתי מגבת אחת, שפשפתי עליה עוד חפיסת סבון יוקרתית וסיבנתי ביסודיות כל סנטימטר של עור.
לרגע קלטתי את עצמי משתקפת במראה, בין הנתזים, עירומה ומקרצפת את עצמי בתזזית בחדר אמבטיה זר בלוויית מלמולי גועל, והמוח שלי הוסיף עוד רצועה לפלייליסט.
"Hello Operator" של הווייט סטרייפס.
המילים אמנם לא תיארו במדויק את מצבי המחריד, אבל קטעי הגיטרה יכלו להיות ליווי מושלם לקרצוף המטורף של כל פיסת עור.
"ליז?" ווס עמד מאחורי הדלת. "לתת לך את השקית מעבר לדלת, או להשאיר אותה על הרצפה ולחזור למטה?"
"אם אתה יכול להשאיר אותה זה יהיה מעולה." חדר האמבטיה המפואר נראה כמו מתקן בלונה-פארק, עם מראות ענקיות על כל קיר. לא היה שום סיכוי שאפתח את הדלת כל עוד ווס עומד שם בחוץ. זאת היתה חשיפה מובטחת. "תודה רבה."
"אין בעיה." הוא כחכח בגרונו. "כולם למטה, אז אם רק תשלחי יד ותיקחי את התיק אף אחד לא יראה כלום."
"אוקיי."
"יש שקית ניילון בכיס הצדדי, את יכולה לשים שם את הבגדים המלוכלכים. והתיק שלך למטה - את צריכה משם משהו?"
"לא." בכלל שכחתי שבאתי עם תיק. "אממ... תודה רבה, ווס."
הוא היה נחמד להפתיע. אני, על כל פנים, הופתעתי בגדול. עד כדי כך שכבר לא ידעתי מיהו בעצם. מרגע שהגענו למסיבה הוא היה ממש... מדהים.
"אין בעיה. אז אני יורד למטה." שמעתי קצת רשרושים מחוץ לדלת, ואז השתרר שקט. כיסיתי את החלק הקדמי שלי בעוד מגבת - כיסוי חלקי ביותר, דרך אגב - ירדתי לישיבת כריעה, פתחתי את הדלת כדי סדק ושלחתי יד מבעד לפתח.
מיד נוצר קשר בין היד הזאת לבין תיק עם רצועות שרוך מניילון. תודה לאל. השלכתי אותו לתוך חדר האמבטיה, סגרתי את הדלת ושוב נעלתי אותה. ידעתי שאני חייבת להתלבש מהר אם אני רוצה להספיק להיות עם מייקל עוד רגע ביחידות, לפני שלייני תגיע ותהרוס הכול. היה לנו ממש רגע מהסרטים לפני שהבלונדינית המטירה עלי את האוכל המעוכל למחצה שלה, ולא היתה לי שום כוונה לבזבז את הרגע הזה.
חילצתי את הבגדים מהתיק.
אוי, ווס.
אני לא יודעת מה ציפיתי למצוא בתיק שהיה זרוק בתא המטען של המכונית שלו, אבל ידעתי שאני הולכת להיראות אידיוטית בבגדי הספורט האלה. לבשתי את מכנסי הטרנינג האפורים, אבל הם היו ענקיים עלי. נאלצתי לקפל אותם בקו המותן פעמיים רק כדי לא לדרוך על הקצוות, ועדיין חששתי מהפתעות - כל משיכה היתה עלולה לחשוף אותי עד הקרסוליים.
שרבבתי את ראשי הרטוב מבעד לצווארון הסווטשרט - גם הוא היה ענקי - אבל היה לו ריח של מרכך כביסה ומגע של שמיכה, אז אפשר אולי להגיד שחיבבתי אותו קצת.
צחקוק רווי אימה נמלט מפי כשראיתי את השתקפותי במראה - מרשמלו אפור בסט פליס תפוח ורך, גדול בהרבה ממידתי. הלוּק הזה בטח ייראה מצוין עם נעלי הבובה הצהבהבות שלי, בעלות העקב המרובע, בעיקר עם כתמי הקיא החומים שנוספו להן.
נאנחתי וחילצתי את השיער מתוך הסווטשרט. לא תהיה ברירה, אני אכתוב לווס שאנחנו חייבים ללכת ושניפגש בחוץ, ליד האוטו. ממש לא התחשק לי לעזוב את מייקל ואת פוטנציאל הרגע מהסרטים שלנו, אבל נראיתי מגוחכת כל כך שלא עלתה בדעתי שום אפשרות אחרת.
רגע, אבל... איפה ה...? לאאאאא.
הטלפון שלי נשאר בתיק, שנשאר למטה עם ווס ומייקל, שלא לדבר על יתר החוגגים. נשכתי שפתיים בחוזקה ונשמתי דרך האף.
יכול להיות שכל זה חלק מפרק של סדרת מצלמה נסתרת?

נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת שהובילה למרתף. את הקפוצ'ון של ווס נטשתי לטובת חולצת טריקו עצומה ומקומטת שמצאתי בתחתית התיק וקשרתי מאחורי הגב. מאחר שמראה מתוחכם ומהמם כבר לא עמד על הפרק, החלטתי לנסות ללכת על הקטע של תראו-כמה-אני-חמודה-בבגדי-האוברסייז-של-החבר-שלי.
סביר להניח שזה נראה יותר כמו תלמידת-חטיבה-בבגדים-משומשים-שהיא-ירשה-מאחיה-הגדול, אבל בהיעדר אפשרויות אחרות העדפתי את הגישה האופטימית. לא נשאר הרבה זמן עד לפרום, אז קיא או לא קיא - אני חייבת להשלים את המשימה ולגרום למייקל להתאהב בי.
המדרגות היו קרות ומאובקות תחת רגלי היחפות. ברגע שהגעתי למרתף הצפוף חיפשתי את ווס, בתקווה שנספיק לצאת משם לפני שמישהו יבחין בי. משהו של AC/DC התנגן ברקע, אבל בעוצמה נמוכה מדי שנבלעה ביתר רעשי המסיבה ולא אפשרה לשמוע את המילים.
"נערת הקיא!" מישהו דוּבּי למראה בגופיית לייקרס צמודה מדי חייך אלי. "חזרת אלינו!"
למה? למה לקרוא לי "נערת הקיא"? זאת אשלי שראויה לכינוי הזה, לעזאזל!
דילגתי במבטי על הבחור וזיהיתי את ווס מאחוריו. התיק שלי התנדנד לו מהמרפק והוא דיבר עם מייקל ליד החבית. הכרחתי את עצמי להתעלם מכל המבטים שנחתו עלי עקב ההכתרה לנערת הקיא ונופפתי אליו בידי.
מבטו פגש במבטי כמעט מיד. הוא סרק במהירות את השילוב המרשים בין מכנסי הבאגי לחולצה, ואז שמט את גבותיו ופסע לעברי תוך שהוא שולף את מפתחות הרכב מהכיס.
"אני מניח שאת רוצה ללכת, נכון?"
"כן." הפניתי את מבטי אל מייקל, שהתקדם לעברי בעקבות ווס, והעברתי יד עצבנית בשיער הלח שלי. אבל העיניים שלו היו נעוצות בפופיק שלי, הרחק מהשיער. אוי לא. מכנסי הטרנינג הענקיים נשמטו נמוך כל כך שחלק ממש גדול מהבטן שלי נחשף לעיני כל באי המסיבה. משכתי את החולצה למטה, אבל זה היה מאוחר מדי.
הוא שיגר אלי חיוך ממיס לב ואמר, "אהבתי את הקעקוע."
אוי לא. הוא ראה את הקעקוע.
מזל שמהפה שלו זה נשמע הכי לא חרמני שאפשר.
"אה, תודה." התגברתי על הדחף למשוך שוב את החולצה למטה וקיוויתי נואשות שהוא לא סתם סרקסטי.
ווס זרק לעברי מבט עצבני, בלסת מתוחה. "מוכנה?"
עוד לפני שהספקתי להגיב הוא אסף לתוך ידו מקטע נדיב מרצועת המותניים של הטרנינג ומשך אותו למעלה, עד שהבטן שלי התכסתה לגמרי. "הבגדים של ליז נופלים ממנה, הגיע הזמן ללכת."
המגע בין היד של ווס לעור שלי הקפיא אותי. אני הרמתי אליו מבט, הוא הוריד אלי מבט והרגשתי... מעורערת לגמרי. לא ידעתי אם זה בתגובה למגע או בגלל ההיחלצות האבירית שלו להגנתי.
חוץ מזה, לא הבנתי למה זה לא מעצבן אותי.
נשארתי מרותקת ליד השמאלית של ווס בזמן שהוא ומייקל החליפו כִּיף ומילות פרידה שנבלעו ברעש שמסביב. מייקל הרים לעברי את כוס הפלסטיק שלו במחוות פרידה, בתוספת החיוך המתוק, ואז הסתובב והמשיך הלאה.
"ביי," לחשתי בנשימה חטופה ועקבתי אחריו עד שנעלם בין המבלים.
"בואי, בקסבאום." ווס הכתיף את התיק שלי, העביר לרשותי את רצועת המותן האסופה בידו והוביל אותי אל המדרגות. "ניקח אותך הביתה לפני שאת ממשיכה לסנוור גם את השאר באיברים החשופים שלך."

"יותר טוב מהסרטים" / ליין פיינטר. מאנגלית: גליה וורגן. הוצאת ידיעות ספרים. 304 עמודים.