בסתיו הקרוב תציין ישראל חמישים שנה למלחמת יום כיפור. בזמן הזה, הקולנוע המקומי כמעט לא התעסק במלחמה- היה רק את "כיפור" של עמוס גיתאי, שהוא בכל מקרה לא ממש חלק מהמיינסטרים של התרבות המקומית, ואת "שתיקת הצופרים", דרמת טלוויזיה באורך 70 דקות (וכמובן את הסדרה "שעת נעילה", שגם היא הגיעה רק לאחרונה).
סרטים על מלחמת ששת הימים ועל מלחמת לבנון הראשונה לא חסר, אבל מלחמת יום כיפור בלטה בהעדרה - תופעה שלא מעט כתבות כבר ניתחו, והמסקנה תמיד היתה שהטראומה והפוסט-טראומה גדולות מדי. הקולנוע המקומי והחברה הישראלית לא היו מסוגלות להתמודד איתן. ההתמודדות האמיתית מגיעה לראשונה רק עכשיו, הודות לסרט המדובר "גולדה", שהוציא אתמול לדרך את פסטיבל הקולנוע ירושלים, בהקרנה מלאה עד אפס מקום בבריכת הסולטן, בפני חמשת אלפים צופים וצופות, מספר לא נורמלי בכל יום ובטח בתקופה כזו (ובחום כזה!).
אם זה היה תלוי בקולנוע הישראלי, גם הסרט הזה לא היה קיים. זו הפקה בינלאומית ברובה, דוברת אנגלית לאור כל הדרך. מי שכתב את התסריט המאוד הוליוודי שלו הוא הבריטי ניקולס מרטין, ואז הצטרף לפרויקט הבמאי גיא נתיב, זוכה האוסקר על "סקין". את גולדה עצמה מגלמת זוכת אוסקר אחרת, לא אחרת מאשר דיים הלן מירן, שהגיעה לארץ לביקור בזק של 24 שעות לכבוד ההקרנה. את הגנרלים מסביבה מגלמים שחקנים ישראלים: רמי הויברגר הוא משה דיין, ליאור אשכנזי הוא הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר ודביר בנדק הוא אלי זעירא.
השם "גולדה" קצת מטעה. אפשר לקבל ממנו את הרושם שמדובר בסרט ביוגרפי מקיף, אך למעשה הוא מתמקד אך ורק בימי מלחמת יום כיפור - מהרגע שראש המוסד צבי זמיר מודיע למאיר כי המלחמה בדרך, ועד הפסקת האש, עם עוד כמה סצינות בודדות בוועדת אגרנט, ועוד אחת באירוע משמעותי אחר מימיה האחרונים של מי שהיתה האישה הראשונה שעמדה בראש הממשלה בישראל, ובעולם המערבי בכלל.
במישור אחד, זה אמנם הסיפור של גולדה - סיפור של אישה בודדה בעולם של גברים; סיפורה של ישראלית שהאדם היחיד בפניו יכלה לשפוך את לבה היה אמריקאי, הנרי קיסינג'ר; סיפורה של יהודייה שהמורשת של הרדיפות האנטישמיות במזרח אירופה עיצבו את תודעתה; סיפורה של מעשנת כבדה שבזמן המלחמה נלחמה בסרטן.
אך במישור האחר, זה הסיפור של מלחמת יום כיפור, ושל הטראומה שלה. "גולדה" מעצב את הסיפור הזה באופן תקדימי - ומטלטל. נתיב, שהפגין קולנוע עז מבע בכל סרטיו הקודמים, חורג מן הקונבנציות של הסרט הביוגרפי-תקופתי ומציג כאן עשייה אקספרסיבית, שמיטיבה להמחיש עד כמה המלחמה היתה חלום בלהות. הדימויים החזקים ביותר קשורים לעשן ולארובות, מה שכמובן מהדהד את מחנות ההשמדה והופך את הסרט לסיפור על מדינה בפוסט-טראומה כפולה: הראשונה מהשואה, השנייה מן המלחמה ב-73'.
לכל אלה אפשר גם להוסיף את המיתוס המכונן של מצדה. באחת הסצינות המצמררות בסרט, דיין פורץ לחדר המלחמה לאחר התבוסה ביום השני של הקרבות, זועק שזו "מצדה שנייה" ומציע את התפטרותו בקול ובגוף רועד. בסצינה מטלטלת לא פחות, גולדה מאזינה לקולות החיילים שנטבחים בהמוניהם בשדה הקרב.
מדובר בחוויה כואבת אך אפקטיבית מאוד - תרפיה שהחברה הישראלית היתה זקוקה לה. צופה אחת ניגשה אחרי ההקרנה לשחקן ליאור אשכנזי ואמרה לו "זה סרט שכל ישראלי חייב לראות". צופה אחרת, אלמנה מלחמה, יצאה באמצע בדמעות אך חזרה מיד להקרנה, כי זה אכן סרט שחשוב להשלים. צופה שלישית, צעירה יותר, אמרה לי שהצפייה עזרה לה להבין מה עבר על המשפחה שלה במלחמה, ולמה האתוס שלה כל כך ציוני.
בהקשר זה, יש לציין: "גולדה" הוא סרט ציוני ופרו-ישראלי עד מאוד, שמאדיר את ישראל ואת כוחה. הוא מציג אותה כמדינה שאסור להתעסק עם הצבא שלה, לפחות כל עוד החיילים שלו מרגישים שהם משרתים דמוקרטיה ולא דיקטטורה: אמנם הצבא הזה חטף מהלומה בימים הראשונים של הקרבות, אבל ידע להתאושש והיה כובש את קהיר ומשאיר בה "צבא של יתומים ואלמנות" כדברי התסריט, אם היה רוצה ואם האמריקאים היו נותנים לו. בצד זאת, התסריט גם מתאר את ישראל כמדינה שוחרת שלום, שהושיטה יד למצרים ובסופו של דבר חתמה איתם על הסכם. אגב, על ההסכם הזה חתם כידוע מנחם בגין, ויהיו אנשים שישאלו בצדק למה לא עושים עליו סרט.
זה גם סרט פרו-גולדה. הלן מירן נכנסת לעורה בצורה כה מרשימה, עד שאפשר לשכוח כי מדובר בשחקנית הבריטית, וקל להאמין כי אנחנו רואים את גולדה עצמה לנגד עינינו, כאילו חזרה לחיים באמצעות בינה מלאכותית. הכוכבת זוכת האוסקר מגלמת אותה במלוא העוצמות שלה, ומציגה אותה כמי שהצילה את ישראל מהשמדה, וכיחידה שתיפקדה בזמן שכל הגברברים לידה התפרקו בזמן אמת. הנכדים של גולדה היו בהקרנה ולהבנתי, מרוצים מהסרט. מעניין יהיה לשמוע מה יגידו המשפחות של דיין, אלעזר וזעירא.
יש בסרט גם כמה אתנחתאות קומיות, שאת רובן רק הקהל הישראלי יבין. בקטע אחד, שגרם לקהל לצחוק בקול רם, גולדה אומרת לאריק שרון הצעיר בגילומו של אוהד קנולר שיום אחד הוא עוד יהיה ראש ממשלה, אבל שיזכור כי כל קריירה פוליטית מסתיימת בכישלון. הקהל צחק גם כשרואים את הגנרל לוקח בתאווה פרוסה מן העוגה שהכינה. בדיחה נוספת קשורה במרק בורשט וממחישה את התמה המרכזית של הדרמה הזו - זה לא רק סיפור על גולדה, זה לא רק סיפור על המלחמה, זה גם סיפור על השואה.
"גולדה" יעלה אצלנו בהפצה מסחרית רחבה ב-24 באוגוסט. לפי התגובות של הקהל בהקרנת הבכורה המקומית הזו, ייתכן שהוא יסחוף את הציבור המקומי, ויהפוך לאחד משוברי הקופות היחידים של הקיץ העגום הזה. זה לא יהיה אחד מאותם בלוקבסטרים שבאים ומתאדים. אם אכן יראו אותו, גם ידברו עליו, והשיח אודותיו אולי יעזור לנו למרכז בחזרה את הדיון לדברים החשובים באמת, לזכור את ההקרבה העצומה שהיינו זקוקים לה כדי להישאר דמוקרטיה שעומדת על תילה, ולהיווכח שהמדינה הזאת לא חסינה - היא כבר כמעט התפרקה פעם, וזה קרה בגלל טעויות פנימיות.
האמנם "גולדה" יחזיר את הקהל הישראלי לאולמות? האם הוא יציל את ישראל מעצמה? הלוואי שכן, אבל המחדל המודיעני שלפני מלחמת יום כיפור לימד אותנו שתמיד עדיף להיות פסימיים.