אם תשאלו את מוש בן ארי מה הוא, הוא יגיד לכם שהוא רוקר, שמודל ההשראה העיקרי שלו הוא ג'ימי הנדריקס עם גיטרה חשמלית, אבל עבור רבים, ואני ביניהם, בן ארי הוא בוב מארלי הישראלי, האייקון הכי גדול שצמח פה של מוזיקת העולם והרגאיי בתוכה; מוזיקאי של אמת, שלום ואהבה, שלושת היסודות עליהם הוא כותב שירים כבר שלושה עשורים. בן ארי, למרות כל הגלגולים שעבר, היה ונשאר סמל לתרבות השאנטי והפסטיבלים שפרצה כאן בגדול בשנות התשעים; הזוהר ארגוב של הז'אנר שלו, שהפך למיינסטרים ולא ויתר על הערכים.
יש כמה אמנים ישראלים שהחיים שלי (ושל אחרים) לא היו נראים אותו הדבר בלעדיהם. בן ארי שייך לקבוצה המצומצמת הזו. זה קרה לי ב"דרך", אלבום הסולו השני שלו, שיצא לפני 19 שנה ומלווה אותי מאז, בעיקר בנסיעות ארוכות, כאורח קבוע בנגן הדיסקים שברכב. כשבן ארי פרץ עם להקת "שבע" במחצית השניה של שנות התשעים, הם מילאו צורך גדול של ישראלים שחזרו מטיולים שאחרי צבא להתחבר למוזיקה של העולם. את הבסיס הניחו אמנים כמו שלמה בר ואהוד בנאי, אבל "שבע" ודומותיה ("גאיה", "בוסתן אברהם", "שוטי הנבואה") יצרו את הגל הגדול של קרחנת הפסטיבלים עם להיטי ענק ששרדו עד היום כמו "סאלאם".
באלבום הסולו הראשון שלו, "עד אלי" ("ג'ה איז וואן"), בן ארי עשה עוד צעד לכיוון המיינסטרים. החיבוק הגיע ב"דרך", שמכר "אלבום זהב" תוך זמן קצר, כלל להיטים גדולים ("יה", "את", הנה הוא בא") וקיבע את דמותו של בן ארי בציבוריות הישראלית ככוכב הגדול של אומת הבומבמלות, עד כדי חיקוי ב"ארץ נהדרת" ובדיחות של סטנדאפיסטים על חשבון השיער. אבל הדמות האמנותית שעלתה מ"דרך" היתה של נביא מודרני וגם תנ"כי, שמלווה את הסיפור של עם ישראל מארבעים השנה במדבר ועד ימינו, מוש כמשה, בן ארי כאריה יהודה. דמות שסימנה את בן ארי כממשיך דרכו של אהוד בנאי במוזיקה הישראלית.
האתגר הכי גדול של מוש בן ארי מאז ועד היום לא היה לייצר להיטים שכל המדינה תשיר או תרקוד, כאלה יש לו לא מעט ("מסע ומתן", "ממריאים", "אנצל", "אח שלי מתחתן", "ואיך שלא", "כמו בחיים"), אלא להישאר אותנטי, כדי לשמור על האמינות בעיני הקהל. כי מי שמשחק את המשחק הגדול של השואו ביזנס, ולמשל משתתף ב"דה וויס", הופך לסלב ומגיע לקיסריה, לא יכול להישאר תמים כמו שהיה בתחילת הדרך. לבן ארי היו את התבונה, הכישרון והיכולות גם להפוך לאמן מצליח וגם לשמור על הערכים האמנותיים.
מופע שלושת העשורים אמש בקיסריה, שנמשך שעתיים וחצי, חגג בגדול את הקריירה המרתקת של בן ארי והבליט את הדמות המורכבת שלו. מצד אחד רוקר עם גיטרות חשמליות, שנותן מופע רוקנ'רול חזק לפנים של הקהל, עם אורחים כמו דודו טסה ואמיר דדון, צליל רוקיסטי בולט וקצב אינטנסיבי של מופע אצטדיונים כשלהיט רודף להיט, ומצד שני קיסר של מוזיקת עולם, שמרחיב את היריעה לעשרה נגנים, כולל כינור, ויולה, כלי הקשה ונשיפה, מארח את אביב בכר לארבעה שירים אוונגרדיים (כולל "פלאפל" הנפלא), משלב מוזיקה מזרחית-ערבית בעיבודים ללהיטים גדולים (למשל "הנה הוא בא" ו"הגולה" של דודו טסה), ובהדרן מאחד את להקת-האם שלו "שבע", שלוקחת את הקהל למסע מטורקיה, לסהרה, לתפילה יהודית ועד לשלום עולמי, כולל פניה של הזמר גיל רון שמע לאחדות בעם ישראל.
זה היה מופע מרהיב, סוחף, עם כמה רגעים מרגשים והמון אנרגיה של שמחה. חלק מהנגנים התפוצצו על הבמה, למשל המתופפת קרן טפרברג, תופעה ייחודית בפני עצמה. האורחים עשו את שלהם. אביב בכר שר יפה והפליא בכלי פריטה. דודו טסה, המתארח המושלם, התחבר לאנרגיות וחרך עם הגיטרה ("איזה יום", "הגולה", "יה") ואמיר דדון הביא איתו את הסופר-ווקאל והחיוביות ("בין קודש לחול", "דרך", "גשם"). "שבע" הנהדרים החזירו את הקהל בבת אחת לעידן התמימות עם ביצועים מעולים ומסיבה מעיפה.
והוא עמד שם באמצע הבמה עם הגיטרה, עם הראסטות הנצחיות, הזקן המלבין והשיער המאפיר והזכיר את אסלן, האריה הגואל, בן האל מממלכת נרניה, מחולל הניסים ושואג השאגות, הכריזמה שלו ממלאת את החלל של אמפי קיסריה, המוזיקה שלו מנצחת ושוברת מחיצות ומאחדת את הקהל עם מסרים של אמונה, אהבה, מחאה ונחמה. מולו ישבו, עמדו ורקדו כאלה שמלווים אותו עוד מימי השאנטי ולצידם הילדים שלהם, שנוצרו באותם פסטיבלים וירשו מהוריהם את ההערצה אליו.
לא הכל היה מושלם, לא הכל הלך חלק. "ממריאים" עם הבן ניתן בן ארי איכשהו לא באמת המריא. האירוח של אביב בכר שנמשך ארבעה שירים היה מעט ארוך מדי וסד הזמנים - להספיק 28 נאמברים, חלקם ארוכים, בשעתיים וחצי - מנע מבן ארי לדבר אל הקהל בכמות שרצה. מנגד, באפיזודה משמחת ומרגשת, ביצעה הזמרת המלווה שירה חן, בהפתעה עבור בן ארי, מחרוזת ממיטב שיריו הרומנטיים וההתרגשות ניכרה עליו.
בעוד חודשיים מוש בן ארי יהיה בן 53. הז'אנר שהוא ממייסדיו כבר מזמן לא באופנה, אבל הוא הכניס אותו למיינסטרים והוא עצמו עדיין כאן, פעיל ויוצר. החיבור הנוכחי שלו עם אביב בכר מעיד שהוא לא מפסיק לעבוד ולחפש. לא מנסה להמציא את עצמו מחדש, אלא ממשיך לעשות את שלו, בדרכו. ב-1 בינואר ייצא למסכים סרט על חייו של בוב מארלי. הגיע הזמן שגם על מוש בן ארי יעשו סרט. נתראה בחגיגות ה-40.