שתי נשים מחפשות נקמה: קראו את הפרק הראשון של "השקרים שאני מספרת"

ההווה — יוני

היא עומדת בצדו השני של החדר, בתוך קבוצה קטנה של תורמים, מדברת וצוחקת. רביעיית ג'אז מנגנת בפינה, הצלילים מקפצים, מחליקים ורוקדים סביבנו, יוצרים נימה קלה של מעמד וכסף. מֵג ויליאמס. אני לוגמת מהיין, מתענגת על הבציר היקר, על כובדו של גביע הבדולח, ומתבוננת בה. קיימים כמה תצלומים שלה — דיוקן מגורען מספר המחזור של סוף התיכון, עוד תמונה ממדריך הסגל של ימק"א מ־2009 — אבל זיהיתי אותה מיד. המחשבה הראשונה שלי: היא חזרה. ואחריה מיד מחשבה נוספת: סוף־סוף.
ברגע שראיתי אותה תחבתי את תעודת העיתונאית שלי לתיק ונשארתי בשולי החדר. בשלושת החדשים האחרונים הייתי בכל האירועים של מסע הבחירות של רון אשטון, התבוננתי והמתנתי שמג תופיע. עשיתי את זה בעקבות התראה של גוגל שהגדרתי לפני עשר שנים. לאחר דממה שנמשכה עשור, באפריל ההתראה הופעלה והודיעה על יצירת אתר אינטרנט חדש. מג ויליאמס, סוכנת נדל"ן. ידעתי תמיד שהיא תחזור. בשל העובדה שהשתמשה בשמה האמיתי, ידעתי שהיא לא מתכננת להסתתר.
ועם זאת, כשהיא נכנסה ומסרה בחיוך את מעילה, שיווי המשקל שלי התערער ושיגר אותי אל רגע שלא הייתי בטוחה שיגיע. אפשר להתכונן למשהו, לדמיין אותו במאה דרכים שונות, ועדיין לא להצליח לנשום כשהוא מתרחש.
דיברתי איתה פעם אחת, לפני עשר שנים, אף על פי שהיא לא יודעת שאני זאת שעניתי לטלפון באותו יום. השיחה, שנמשכה חצי דקה, שינתה את מהלך חיי, ואנקוט לשון המעטה אם אומר שאני מאשימה את מג בכך, לפחות חלקית.
הארוס שלי, סקוט, יטען בוודאי שהמחיר — הכספי והרגשי — גבוה מדי. שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שאוותר על עבודות בתשלום כדי לרדוף אחרי רגע שאולי לעולם לא יתרחש. שאם אשקע בזמן ההוא, באירועים ההם, באנשים ההם, הריפוי שהשקעתי בו כל כך הרבה עלול להיהרס. אבל הוא לא מבין שמדובר בסיפור שישחרר אותי סוף כל סוף — לא רק מכתיבת כתבות קלילות תמורת כמה פני למילה, אלא גם מהשדים הגדולים יותר, שמג הכניסה לחיי לפני זמן רב.
אני מתחברת למעגל של אנשים ומהנהנת לדבריהם, בלי להסיר את עיני ממנה. מתבוננת בה כשהיא מסתובבת בין האנשים. מתבוננת בה מתבוננת בו. בזבזתי מאות שעות בניתוח השנים האחרונות שלה בלוס אנג'לס, ומכל זווית שאני בוחנת זאת, רון אשטון עומד במרכז. אמנם איני יודעת מה הן נטיות לבה — עדיין לא — אבל אני יודעת שהיא לא אישה שתוותר על הזדמנות לאזן את כף המאזניים.
היא מטילה את ראשה לאחור וצוחקת ממשהו שמישהו אומר. רון מתקרב אליה מאחור, ואני מתמוגגת מההזדמנות שניתנה לי לראות את הרגע הזה. שאני האדם היחיד בחדר שיודע מה עומד להתרחש.
טוב, לא האדם היחיד. היא יודעת.
אני פונה מעט לאחור, כך שנדמה שאני מביטה מבעד לחלון, בנוף המשתרע מהעיר אל האוקיינוס, ומסתכלת בהחלפת הברכות עם ההיכרות. התלוצצות מתוחכמת, מעט צחוק. הוא מתכופף כדי לשמוע אותה טוב יותר, ואני תוהה איך היא עושה את זה. איך היא מתעתעת באנשים כך שהם מאמינים שהיא מי שהיא אומרת ומוסרים לידיה את תשוקותיהם העמוקות ביותר, נפתחים למניפולציות ולהונאות שלה. מפקידים את עצמם מרצונם בידיה הרמאיות.
לפני שאני מסיטה את מבטי, אני רואה איך כרטיס ביקור מחליף ידיים ונכנס לכיס, ומחשבותי ננעלות על נקודת הכניסה שלה. שעכשיו תהיה שלי.

ההווה — יוני
עשרים ושניים שבועות לפני הבחירות

זה מתחיל כפי שזה מתחיל תמיד.
אני מחליקה בשקט לצדך — ללא תנועות פתאומיות, ללא תרועות רמות. כאילו תמיד הייתי כאן. תמיד הייתי שייכת.
הפעם מדובר בנשף התרמה שעלותו עשרת אלפים דולר למשתתף. לאחר כמעט עשר שנים, אני מרגישה ממש בבית בין כל הסממנים הראוותניים של העשירים — האמנות המקורית שעל הקירות, החפצים העתיקים שעולים יותר ממה שרוב האנשים מרוויחים בשנה וספקי השירות שאני מעמידה פנים שאיני מבחינה בהם. הם נעים בשקט בבתים כמו הבית הזה, שיושב גבוה על גבעה וכל לוס אנג'לס מנצנצת תחתיו.
אם אתם אחת ממטרותי, דעו שבחרתי אתכם בקפידה. קרוב לוודאי שאתם בעיצומו של שינוי גדול בחיים — פיטורים, גירושים, מוות של קרוב משפחה. מרוץ צמוד בבחירות לתפקיד שאתם עומדים להפסיד בו. אנשים רגשניים לוקחים סיכונים. הם לא חושבים בבהירות. הם משתוקקים להאמין בכל פנטזיה שאני מאכילה אותם.
הרשתות החברתיות נעשו כלי המחקר הראשוני שלי, עם העדכונים הקבועים, התיוג הגיאוגרפי והקידום העצמי חסר הבושה. והשאלונים שחלק מהאנשים ממלאים ומשתפים בהם? כלבים או חתולים? מספר האחים והאחיות? רוב השאלות נראות בלתי מזיקות, אבל בפעם הבאה שתראו שאלון כזה, תתבוננו בו היטב. ציינו חמישה מקומות שחייתם בהם או ארבעה שמות שבהם מכנים אתכם — שני הדברים האלה מאפשרים לי לגשת אליכם. ג'ון? זאת אני, מג! מבויזי, זוכר? הכרתי את אחותך.
כל כך קל, שזה ממש פלילי.
העברתי מאות שעות בתצפית ובמחקר. אפיינתי את האנשים השונים בחייכם, מצאתי את האדם שאיתו אני יכולה להתחבר, זה שיוביל אותי אליכם. כשאסיים, אדע עליכם כל מה שאני יכולה לדעת ואכיר את רוב האנשים שסובבים אתכם. כשתגידו נעים מאוד, אני כבר אכיר אתכם חודשים.
אתם מודאגים? כדאי שתדאגו.

"ניסית את קציצות הסרטנים?" ורוניקה מופיעה לצדי, ובידה מפית נייר. התקרבנו בחצי השנה שחלפה מאז שובי ללוס אנג'לס. נפגשנו בשיעור יוגה בסנטה מוניקה, שבו המזרנים שלנו מוקמו זה לצד זה מאחור. הברכה הידידותית שהחלפנו כזרות בתחילת השיעור נהפכה עד סופו לחברות מלבלבת. מדהים באיזו קלות הסטורי באינסטגרם מאפשר לאדם לשים את עצמו במקום הנכון, בזמן הנכון וליד האדם הנכון.
"לא," אני אומרת לה. "שמעתי שמגישים פילה מיניון לארוחת הערב ואני לא רוצה להתמלא."
חום מתפשט בחזי, הבעירה האטית של ההתרגשות של תחילת עבודה חדשה. אני חושבת שהחלק הזה, של הכנת המלכודת, הוא האהוב עלי. ההתענגות על הציפייה לקראת מה שעומד לקרות. לא משנה כמה פעמים אני עושה זאת, לעולם לא נמאס לי מהריגוש הזה.
ורוניקה מקמטת את המפית שלה. "את מפסידה, מג."
עדיין מהמם אותי לשמוע אנשים משתמשים בשמי האמיתי. נקראתי בשמות רבים במשך השנים, בדרך כלל וריאציות על שמי — מרגרט, מלודי, מגי. סיפורי הרקע שלי מגוונים — תלמידת קולג', צלמת עצמאית ולאחרונה מעצבת פנים ומאמנת אישית לחיים לסלבריטאים — והם כולם המצאות משוכללות. תפקידים שגילמתי באופן כמעט מושלם. אבל הערב אני כאן כעצמי, ואת התפקיד הזה לא גילמתי זה זמן רב.
לא היתה לי ברירה. כדי להיכנס לעבודה הזאת היה עלי להשיג רישיון אמיתי של מתווכת נדל"ן, ולא יכולתי להתחמק מלתת מספר ביטוח סוציאלי וטביעות אצבעות. אבל זה בסדר, מפני שהפעם אני רוצה ששמי יהיה מוכר. אני רוצה שרון אשטון — יזם ופוליטיקאי מקומי שמתמודד על משרת סנטור המדינה — ידע שאני זאת שלקחתי ממנו הכול. לא רק את הכסף שלו, אלא גם את המוניטין שהוא בנה במשך שנים.
אני רואה אותו מעבר לחדר, כתפיו הרחבות מתנשאות כמה סנטימטרים מעל לכתפי האחרים, שערו האפור מסורק בקפידה. הוא משוחח עם בעלה של ורוניקה, מנהל מסע הבחירות שלו.
ורוניקה עוקבת אחר מבטי ואומרת, "דייוויד אומר שהבחירות יהיו צמודות. שרון לא יכול להרשות לעצמו שום צעד שגוי בחודשים האחרונים של המרוץ."
"איך הוא?" אני שואלת. "בינינו."
ורוניקה חושבת לרגע ואומרת, "פוליטיקאי טיפוסי. רודף נשים בארון. חושב שהוא רייגן החדש. דייוויד אומר שיש לו אובססיה אליו. 'כל הזמן רייגן המחורבן הזה, הוא לא סותם את הפה'." היא צוחקת צחוק קטן ומנענעת בראשה.
"אבל מה את חושבת?"
היא מביטה בי בהבעה משועשעת. "אני חושבת שהוא כמו כל פוליטיקאי — שאפתן באופן חולני. אבל הוא משלם לדייוויד יפה, וההטבות נפלאות." היא נותנת לי דחיפה בכתף. "אני שמחה שיכולת לבוא. אני חושבת שיהיו כאן כמה אנשים שכדאי לך לפגוש. אולי כמה לקוחות חדשים."
אני לוגמת שוב מהיין. אני כאן הערב מסיבה אחת ויחידה: לתפוס לקוח אחד ויחיד. "לא היה מזיק לי," אני אומרת. "קשה להתחיל מחדש."
"את תצליחי. יש לך המון ניסיון ממישיגן. זאת אומרת, איך שטיפלת בנו כשקנינו את הנכס ברחוב שמונים. עד היום אני לא יודעת איך הצלחת לגרום למוכרים להוריד ככה את המחיר."
אני כובשת חיוך. זמן קצר אחרי שנפגשנו, על סושי אחרי שיעור יוגה, ורוניקה ציינה שהם מחפשים נכס להשקעה, אבל המתווכת שהם עובדים איתה לא מוצאת שום דבר בטווח המחירים שלהם.
"היא הראתה לכם את הנכס בקֶלטון?" אלתרתי, כי ידעתי בדיוק מה הם מקווים למצוא. "עיצוב מסורתי, קומה אחת, ב־1.7 מיליון דולר?"
עיניה של ורוניקה נפקחו לרווחה. "לא, וזה יכול להיות מושלם. אני אשאל אותה עליו."
"הם קיבלו כמה הצעות ביום שהנכס יצא לשוק, אז מאוחר מדי," אמרתי. "המתווכת שלך עובדת בסוכנות אֵייפֶּקס בבּרנטווּד, נכון? אנחנו תמיד מקבלים התראות מייל פנימיות על העסקאות שלה — עשרה מיליון, עשרים מיליון." הרמתי עיגול סושי במקלות האכילה והחזקתי אותו ביניהם. "תשמעי לי, סגירת עסקאות בטווח מחירים כזה יכולה להיות מתישה מאוד."
הסיפור שלי היה שחזרתי ללוס אנג'לס לאחר קריירה מצליחה במכירת נדל"ן באן ארבור, מישיגן. באתר האינטרנט החדש שלי יש קישור לאתר אחר במישיגן, שמציג ללא רשות נכסים למכירה שמוצעים באתרים כמו זילו ורֶדפין.
ורוניקה הניחה את מקלות האכילה שלה ואמרה, "היא היתה נפלאה כשרכשנו את הבית במליבו, אבל אולי המחיר הזה הוא מתחת לכבודה." לגמתי ממי הלימון שלי והנחתי לוורוניקה לעבד את זה בעצמה. לבסוף היא אמרה, "הייתי שמחה להעביר אלייך את העסקה. אולי תגששי, תראי מה יכולה למצוא."
מצאתי להם משהו כמעט מיד. בית בן קומה אחת בעיצוב מסורתי בווסטצֶ'סטֶר, ברחוב עם שדירת עצים. רצפת עץ, חלון מפרץ ומטבח משופץ לגמרי. כשנתתי לוורוניקה את מפרט הנכס, המתאר את מאפייני הבית ואת המחיר, היא נרתעה. "זה כמעט 500 אלף דולר יותר מהתקציב שלנו."
בחיים אחרים, למדתי פעם לתואר בעיצוב דיגיטלי. עדיין יש לי את תעודת הגמר תחובה באיזו קופסה, באיזה מחסן. נכון, היא מזויפת, אבל למדתי מספיק כדי לדעת איך להסתדר בהתחלה, ואפילו יותר בשנים שלאחר מכן.
"אני חושבת שאני אוכל להוריד אותם באופן משמעותי. בואי רק נסתכל עליו ונראה מה אנחנו חושבות. יש לי גישה למפתח של הנכס, אז אפשר ללכת עכשיו אם אנחנו רוצות."
הרשימה שנתתי לה היתה מדויקת ברובה — מספר חדרי השינה, השטח, החימום, האוורור והמזגן. רק ניפחתי את המחיר. כך אוכל "לנהל משא ומתן" ולהוריד אותו למאתיים אלף בלבד מעל המחיר המבוקש האמיתי.
התרגיל הצליח, רק מפני שאתרים כמו זילו ורדפין לא קיימים בשביל אנשים כמו ורוניקה ודייוויד. ברמת ההכנסה שלהם, אף אחד לא עושה בעצמו משהו שהוא יכול לשלם למישהו אחר לעשות. רואי חשבון ומנהלי חשבונות דואגים לטפל בתשלום חשבונותיהם. עוזרות ומנהלות משק בית עורכות את הקניות ומבשלות את ארוחותיהם. וסוכנת נדל"ן אמינה מבצעת את החיפושים, מתאמת עם נציגי המוכרים סיור בנכסים בתצוגה מקדימה, קובעת ביקורים פרטיים ומנהלת עבורם את העסקה.
דייוויד וורוניקה חתמו על מסמכים כשביקשתי מהם, העבירו את הכסף לאן שאמרתי להם, ואם הבחינו אי־פעם שלא פגשו את המתווך מטעם המוכרים או את המוכרים עצמם, זאת היתה מחשבה חולפת שנעלמה כלעומת שבאה.
בסופו של דבר דייוויד הכריז שזאת היתה העסקה הקלה ביותר שהוא עשה אי־פעם. וזה רק הגיוני, הרי כולם קיבלו בדיוק את מה שהם רצו. המוכרים קיבלו מאתיים אלף דולר מעל למחיר המבוקש. ורוניקה ודייוויד הרגישו שעשו את עסקת המאה, הודות למחיר שהמצאתי. ואני רכשתי לעצמי מוניטין זוהר — ללא דופי — בחוג הידידים שלהם.
הרכיב העיקרי בהונאה טובה הוא שמירה על חוט חזק של לגיטימיות. של כמעט להיות מי שאתם אומרים שאתם. בדיוק כמו בסֶט של צילומי סרט, אני אמיתית. הפעולות שלי אמיתיות. רק התפאורה מזויפת.
דייוויד מצטרף אלינו ועוטף בזרועו את מותניה של ורוניקה. "מג, את נראית יפהפייה," הוא אומר. "אני מקווה שאשתי לא משעממת אותך עם דיבורים על העיצוב."
אני מאלצת את עצמי לחייך. "בכלל לא," אני אומרת. "האמת שדיברנו על רון. שמעתי שהבחירות הולכות להיות צמודות."
דייוויד מהנהן. "הסקרים הפנימיים שלנו מראים שיש כמעט תיקו. התרומות הערב יעזרו מאוד לתת לנו את הדחיפה האחרונה."
"אתה בטח תשוש," אני ממשיכה. "ורוניקה אומרת שאתה אף פעם לא בבית."
דייוויד קורץ לוורוניקה. "נשמע שאתן שתיכן מסתדרות יפה בלעדי. תודה שאת מעסיקה אותה."
"העונג כולו שלי."

הם עוברים לדבר על חופשת החורף הקבועה שלהם בקריביים, ואני מפסיקה להקשיב ומסתכלת על האנשים שמתערבבים ומתמזגים. מִקבצים קטנים מתפרקים ומתהווים לתצורות חדשות כשהרביעייה בפינה פותחת במקצב חדש. לוס אנג'לס שונה כל כך מפנסילבניה, שם הייתי לאחרונה. הייתי חייבת לבצע התאמות חדות, לרכך את הגישה שלי, לוודא שכל פרט בי יתאים למי שאני אומרת שאני. האנשים כאן חשדנים מטבעם, מחפשים את התחבולה, את המכשול, את התרגיל. מצפים שמי שהם פוגשים לא יהיה בדיוק מי שהוא אומר שהוא.
אני עובדת קשה כדי להשתבץ במעגלים חברתיים של אחרים, כך שאיש לא מבחין שאין לי חברים משלי. לא היה לי חבר אמיתי זה שנים, עוד לפני שעזבתי את לוס אנג'לס. אני משתדלת לא לחשוב על קאל, לא לתהות היכן הוא, אם הוא עדיין עם רוברט. אני מתחרטת על מעט מאוד דברים בחיי, ואחד מהם הוא האופן שבו הסתיים הקשר שלי עם קאל.
קנוקנת של חרדה מתפתלת בתוכי כשאני חושבת שוב על ציר הזמן שלי. שלא כמו בעבודותי הקודמות, לעבודה הנוכחית יש תאריך תפוגה — ארבעה־עשר יום לפני הבחירות. זה משאיר לי עשרים שבועות. מאה וארבעים ימים. אולי נשמע שמדובר בהרבה זמן, אבל כך נשאר רק מעט מאוד מקום לשגיאות או לדחיות. ישנן נקודות ציון ספציפיות שאצטרך להגיע אליהן בדרך כדי שהכול יעבוד. הראשונה היא היכרות עם רון, והיא חייבת להיות הערב.
כחלק מבדיקת הרקע שעשיתי, בחנתי את תיק הנדל"ן של רון, חיפשתי ברשומות הציבוריות כדי להבין כמה הון עצמי יש לו ועד כמה הוא ממונף. הודות לעובדה שהוא מתמודד בבחירות לסנאט המדינה, הצלחתי גם לבדוק את דוחות המס שלו. דבר אחד בלט במיוחד: הוא לקח הרבה סיכונים כספיים, ורבים מהם שיחקו לטובתו. אני נזכרת איך הוא סידר את אִמי, איך גזל משתינו את מה שהיה שייך לנו, ואני תוהה בכמה אנשים נוספים הוא השתמש ואז נפטר מהם בדרכו לכהונה בבית המחוקקים של קליפורניה.
"מג, תעזרי לנו. סנט ג'ון או סנטה קרוז?" ורוניקה שואלת ובעיניה עומדת תחינה.
אני יודעת שהיא נוטה לסנטה קרוז, ולכן אומרת, "הייתי בסנט ג'ון בפעם האחרונה לפני שלוש שנים בערך." אני מנענעת בראשי כאילו הזיכרון מעציב אותי. "עד כמה שאני אוהבת את האי הזה, ממש התאכזבתי. אתם מתארחים בווילות, נכון?"
דייוויד מהנהן. "הם תמיד טיפלו בנו ממש יפה."
אני מכווצת את אפי בסלידה. "אני חושבת שמאז הם הקימו איגוד מקצועי. לגמרי לא החוויה שקיוויתי לה."
"אלוהים אדירים," הוא אומר. "אז סנטה קרוז."
ורוניקה מגיבה במחיאת כפיים קטנטנה ואומרת, "אני לא יודעת למה אתה אף פעם לא מקשיב לי."
קול מאחור מתפרץ לתוך השיחה שלנו. "אני מקווה ששלושתכם משוחחים על מסיבת הניצחון שלי." אני פונה ומוצאת את עצמי פנים אל פנים מול רון אשטון, האיש שריסק את חיי. האיש שבגללו אמי הידרדרה ולא התאוששה לעולם. האיש שבגללו חייתי לבד במכונית בשנה האחרונה שלי בתיכון וגם לאחר מכן.
אני מחייכת. "איש השעה," אני אומרת ומושיטה את ידי. "מג ויליאמס." יש בתוכי חלק קטן שמתרגש מכך שאני אומרת לו את האמת לאמיתה. במשך שנים דמיינתי את הרגע הזה ותהיתי אם הוא יזהה אותי או את שם משפחתי. אם יראה את צל פניה של אמי בפני. אם אצטרך לשנות כיוון ולהפוך את הפגישה שלנו לאיחוד משמח, לצירוף מקרים של תמימות ורמיזות מיניות. מספיק כדי לרחף מעל המהמורה של הקשר הקודם שלנו ולשכנע אותו שלא ידעתי כלום אז ושעכשיו אני יודעת אפילו פחות. אבל הבעתו אטומה, ולהקלתי אני נותרת אנונימית.
אחיזתו חמה וחזקה, ואני מחזיקה את ידו רק חלקיק שנייה אחד יותר מהמקובל, עד שאני רואה הבזק של עניין מאחורי עיניו. הוא יזכור את הרגע הזה. ישוב אליו במחשבותיו וישאל את עצמו אם היה יכול להחליט אחרת. מתפקידי לוודא שהתשובה תהיה לא.
"מג עברה הנה לא מזמן ממישיגן," אומרת ורוניקה. "היא זאת שהשיגה לנו את העסקה המצוינת על הנכס בווסטצ'סטר."
ההתעניינות של רון גדלה, כפי שידעתי שיקרה. לפי החשבונות שלו ברשתות החברתיות, רון עובד עם אותו סוכן נדל"ן כבר כמעט חמש־עשרה שנה. והוגשו נגדו שתי תלונות על הטרדות מיניות ללשכת סוכני הנדל"ן של קליפורניה. היה קל מאוד להיות המתלוננת השלישית והאחרונה, כך שרון אשטון נותר ללא ייצוג במשך כמעט ארבעה חודשים. בשביל יזם נדל"ן, זאת בהחלט בעיה.
"נדל"ן," הוא אומר. "איך המכירות שלך?"
"במישיגן הייתי באחוזון העליון בעשר השנים האחרונות," אני אומרת לו. "אבל כאן בלוס אנג'לס? זה קורה לאט." תמיד טוב לטפטף קורטוב של ענווה. אנשים אוהבים לדעת שהם טובים יותר ממך.
"יש לך כרטיס ביקור?" הוא שואל. "אולי אתקשר אלייך."
אני מוציאה כרטיס מהתיק שלי ונותנת לו. "תבדוק את האתר שלי. נכון שאני חדשה בעיר, אבל אני לא חדשה בעסקי הנדל"ן ואני מכירה היטב את לוס אנג'לס. אני אשמח לשוחח אם אתה מעוניין." ואז אני פונה אל ורוניקה ואומרת, "בסנטה קרוז אתם חייבים לאכול בריוורהֶד."
כשוורוניקה מתחילה לתאר את תוכנית הנסיעה שלהם, אני מרגישה עקצוץ בעורף שלמדתי כבר מזמן שאסור לי להתעלם ממנו. אני עושה צעד קטן לאחור ומביטה שמאלה ולמטה, כמו כדי לוודא שלא עשיתי צעד לא נכון. ואז אני מרימה את עיני, מעבירה את מבטי על פני החדר ובודקת אם מישהו צופה בי. אבל אני רואה רק חדר מלא אנשים שמשוחחים וצוחקים, ששותים וחוגגים לכבוד האדם שהם מקווים לשלוח לסנאט בסקרמנטו, בירת קליפורניה.
אני מחייכת ומהנהנת אל ורוניקה, אבל אני כבר לא מקשיבה. אני עוברת בראש על פרטי הערב: הַגעָתי, האנשים שדיברתי איתם — מחְנה המכוניות, אנשי מסע הבחירות שעומדים בכניסה, כל מיני תורמים. שיחות חולין תמימות שנחוצות לסוכנת נדל"ן חדשה בעיר, שמנסה לבנות לעצמה בסיס לקוחות. כולם כבר מטופלים, כולם תפוסים. אולי זאת רק התחושה המוכרת של לוס אנג'לס. האוויר כאן ייחודי, תערובת של דשא וגזי פליטה, ולפעמים, אם קרובים אליו מספיק, ריח המלח ברוח שבאה מהאוקיינוס. אני רחוקה מהמקום שגדלתי בו, אבל מתחת לכל השכבות — כל הזהויות שהיו לי, כל השנים שחלפו — אני עדיין האדם שהייתי כשעזבתי. אישה במנוסה, מוצפת מעוצמת הידיעה שאני יכולה להיות כל אחת. לעשות כל דבר. שכל מה שאני צריכה לעשות זה להגיד לגבר את מה שהוא רוצה לשמוע.

"השקרים שאני מספרת" / ג'ולי קלארק. מאנגלית: רחל פן. פן הוצאה לאור וידיעות ספרים. 318 עמודים.