במאי האחרון, בלי שממש שמנו לב, חגגנו 55 שנים לשידור הטלוויזיה העברי הראשון. זה היה שידור ממלכתי ממצעד צה"ל בירושלים, ביום העצמאות ה-20 של מדינת ישראל. האמת היא שאפילו באותו משדר היסטורי לא אחזו חלוצי הטלוויזיה הישראלית בפאתוס שליווה את משדרי "יום השיבוש" בערוצים השונים אתמול.
כולם היו שם. באולפנים ובשטח. הערוצים המסחריים 12 ו-13, תאגיד השידור הציבורי כאן 11 וכמובן שהזרוע הטלוויזיונית של הפרופגנדה הביביסטית - ערוץ 14. כולם שידרו מהשעות המוקדמות של הבוקר מכל "הזירות". מילה לגיטימית כדי לתאר את תחושות המלחמה שניסו הערוצים להעביר לצופים, כשרק בערוץ 14 היו מספיק הוגנים כדי לקחת צד מובהק במלחמה ולשחרר את הצופים שלהם מלגבש דעה עצמאית על מה שקורה במדינה.
אלא שבכל הפאנלים כמעט שלא התייחסו לסיבה להפגנות. בין אם תקראו לזה "רפורמה" או "הפיכה משטרית" - השיח כבר מזמן לא שם, וכך גם הסיקור. קופצים מזירת חסימות אחת לשניה, סופרים עצורים ומדי פעם בודקים אם בוז'י הרצוג נזכר לספר משהו מכל זה למקבילו האמריקאי בוושינגטון - אבל בזמן שהמצלמות צילמו מכל זווית אפשרית את חסימת תחנת רכבת השלום, כולם התעלמו מרכבת החקיקה שאמנם נוסעת לאט לאט, אבל תגיע ביום ראשון הקרוב לתחנה הראשונה, שבהרבה מובנים גם תהיה האחרונה.
את כל האמת על המהפכה המשפטית של ממשלת נתניהו מסרו לנו שני פוליטיקאים, דווקא מהימין. הראשון היה יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, שבריאיון לרוני קובן בכאן 11 חשף כי שמע לראשונה על "הרפורמה" במסיבת העיתונאים של יריב לוין. זו לא הייתה פליטת פה, אוחנה חכם מדי בשביל זה. במילים פשוטות הוא שמט את הקרקע תחת אחת הטענות הגדולות של תומכי הרפורמה, ובעצם הבהיר שהבחירות בנובמבר האחרון ממש לא היו על הרפורמה.
הפוליטיקאי השני שלא נצמד לדף המסרים הממשלתי היה איתמר בן גביר, השר לחוסר סבירות לאומי, שאמר בריאיון לישי כהן מ"כיכר השבת" כי החוק לצמצום עילת הסבירות הוא רק "הסלטים שפותחים את התיאבון", והבהיר כי מדובר בשיטת סלמי (מילים שלו) לקראת העברת הרפורמה במלואה. אחרי המילים האלה, צריך עוד להסביר בכלל את תופעת הטייסים שמפסיקים להתנדב למען ממשלה שפשוט החליטה לשנות את שיטת המשטר בישראל בצורה חד צדדית?
רגע אמיתי אחד, שערער אפילו את עופר חדד
ולמרות הכל, זה אפילו לא יום ההפגנות הכי קשה שראתה המדינה בחצי השנה האחרונה. זה כמובן לא הפריע לערוצים השונים להתייחס לנעשה בכבישים בהיסטריה מוחלטת, וכך למעשה התקשורת הלהיטה את הרוחות במדינה שסועה ממילא. גם כאן כמובן בלטו הכוכבים של ערוץ 14. כשהתחשק להם, זה היה אחד הימים הכי אלימים שידעה המדינה, כך למשל שי גולדן התייחס לכך שמפגין בתל אביב הסתיר לכתב הערוץ את המצלמה באמצעות דגל ישראל. במקרים אחרים, לעגו בערוץ לכך שיום השיבוש נכשל, כך למשל בתכנית של יערה זרד שהציגה ארבע מצלמות תנועה מרחבי הארץ שהראו כבישים לא חסומים. אפילו בשביל הנדסת תודעה זו הייתה רמה נמוכה.
המחאה הצליחה כמובן לשבש להרבה אנשים את היום, אבל ספק אם יש מקום שנפגע יותר מאשר ערוץ 13 - שפשוט ויתר מראש על כל לוח השידורים שלו לטובת שידור אקטואליה מתגלגל מסביבות שש בבוקר ועד חצות. בזמן שנשארו רק כמה מאות מפגינים בקפלן, בערוץ 12 עברו לסדרה "השוטרים" ובכאן 11 התקדמו ל"שישה אפסים" - אבל בערוץ 13 החליטו להמשיך להמר על איזו אלימות משטרתית או מכת"זית שובבה שתעשה כותרות - לשווא. הפאנל של גאולה אבן סער היה כבר האוברקיל המושלם. באמת, אחרי כל היום הזה אנחנו עוד צריכים לשמוע את הפאנליסטית איילה בן גביר מסבירה למה תפקידה של היועמ"שית הוא רק לייעץ? אם זו הרמה של שידורי האקטואליה, אז עדיף כבר שידור חוזר של "האח הגדול" וזהו.
מדהים שלמרות עשרות צוותים שהיו פרוסים ברחבי הארץ, כולם הצליחו להתעלם מדבר אחד שבלט אתמול אצל כולם בין אם הם מתנגדים למהפיכה המשפטית או מעריצים של יריב לוין: היה אתמול סחוניה דל מות. 40 מעלות בממוצע, אבל באמת שזה מרגיש הרבה יותר כשאתה מוקף במפגינים חדורי מטרה. את הזיעה של חלק מהכתבים בשטח אפשר היה להרגיש דרך המסך, והלב יצא אל המפגינים כמו אל השוטרים שנאלצו לעמוד בחמסין עם המדים החמים וכל הציוד הכבד. קל להפגין במרץ. אידיאלי גם באפריל. לעומת זאת, צריך ממש להאמין במשהו כדי לעמוד בשמש קופחת על אספלט לוהט ביולי-אוגוסט.
ולכן, הרגעים האמיתיים היחידים במהלך כל שעות השידור אתמול היו כשהכתבים פשוט הפנו את המיקרופונים אל האזרחים המפגינים וביקשו מהם להסביר למה הם שם. לא פוליטיקאים, לא יועצים אסטרטגיים וגם לא "מנהיגי המחאה". פשוט אנשים שיוצאים שבוע אחרי שבוע, בכל מזג אוויר, ונלחמים על האופי של המדינה שלהם. כתבת חדשות 12 יעל אודם זיהתה למשל את תקווה, שעלתה לישראל מעירק, שסיפרה שהיא מפגינה כבר 28 שעות למען העתיד של הנכדים שלה. "אני לא מוכנה שיגזלו לילדים ולנכדים שלי את העתיד, הם מיואשים", היא סיפרה. תקווה הרסה את התזה של אבישי בן חיים במשפט אחד, כשסיפרה שיש לה נכדים חצי אשכנזים ונכדים חצי מרוקאים ועקצה "אני לא מתכוונת לשנוא אף אחד מהם".
המונולוג של תקווה היה כל כך אותנטי, שאפילו עופר חדד, מהסמנים היותר ימניים של חדשות 12, לא יכול היה להתעלם ממנו. "צריך לזכור בתוך כל האירוע הזה שלא הכל מפוזיציה", אמר חדד, "ויש כאן הרבה מאוד אזרחים שגם אם יש להם מחלוקות יש להם דאגה כנה כל אחד לכיוון שלו. לא הכל פוליטיקה". אחר כך המשיכו לריב באולפן מימין ומשמאל, לפרשן כל מילה של הנשיא ביידן כאילו מדובר בצופן סתרים פוליטי ולתת ציונים לטייסים ורופאים. בשבוע הבא 64 חברי כנסת עשויים לשנות לנצח את אופיה של המדינה, אבל על זה כנראה ידברו ביום השידורים המיוחד הבא, כשזה כבר יהיה מאוחר מדי.