השחקנית, הדוגמנית והזמרת בריז'יט בארדו, מהדמויות האיקוניות של הקולנוע הצרפתי ומסמלי המהפכה המינית של שנות ה-60, הלכה לעולמה בגיל 91.
מאז שהופיעה בגיל 15 כדוגמנית על שער מגזין Elle, בריז'יט בארדו הלכה וביססה את מעמדה כאחת השחקניות הצרפתיות הפופולריות אי פעם. מי שנודעה בשיאה בכינוי "בֵּבֶּה" גם ביססה לעצמה שם של סמל מין בינלאומי במהלך שנות ה-50 וה-60 בזכות מראות מלאי תעוזה וחופשיות בקולנוע, על שערי מגזינים ובצילומי פפראצי. הפריזאית היפהפיה חשה תמיד נוח עם עירום מול המצלמה, והופיעה בעירום מלא או חלקי בעידן שמרני בו דמויות מאופקות-בתוליות כמו דוריס דיי שיקפו את המודל הנשי המקובל.
על שמה של בארדו אף נרשם קרדיט על הפופולריות הגואה של הביקיני, שאותו עטתה בסרט "מנינה" בשנת 1952, ובהופעותיה בפסטיבל קאן ובפרסומות. הפריצה הגדולה שלה הגיעה כשהייתה בת 22 בעקבות הסרט "ואלוהים ברא את האישה" מ-1956, שביים בעלה דאז רוז'ה ואדים, שהאימג' האיקוני ביותר בו הציג את צלליתה העירומה מאחורי סדין. הסרט הפך אותה לסמל מין והביא לה הכרה בינלאומית שפרצה את גבולות צרפת. השניים התגרשו בשנה שלאחר מכן.
לאורך הקריירה שלה הופיעה בארדו בסרטים עטורי שבחים כמו "האמת" של אנרי קלוזו (1960) ו"חיים פרטיים" של לואי מאל (1962), וב-1965 הופיעה גם בסרט ההרפתקאות הצרפתי "ויוה מריה!" וגם בקומדיה ההוליוודית "Dear Brigitte" בכיכובו של ג'יימס סטיוארט, שבה בארדו גילמה את עצמה. בשנת 1974, כשהיא בת 40, פרשה בארדו ממשחק עם כמעט 50 סרטים ברזומה.
לצד מרילין מונרו, אליזבת טיילור וז'קלין קנדי, הייתה בארדו מוזה לציוריו של אנדי וורהול. בשנת 1970 שימשה כמודל הרשמי לפסלה של "מריאן", הסמל הצרפתי הלאומי המוצב במוסדות ציבור. בין הרומנים שנקשרו בשמה לאורך השנים נמנים וורן בייטי, מרלון ברנדו, שון קונרי, סרז' גינזבורג וג'ימי הנדריקס. אחרי פרישתה ממשחק היא הקדישה חלק ניכר מזמנה לפעילות פוליטית וצדקה, בפרט למען זכויות בעלי חיים. דעותיה הפוליטיות הלאומניות הביאו אותה לתמוך במפלגת הימין הקיצוני בצרפת, ובעשורים האחרונים לחייה היא הייתה נשואה ליועץ הפוליטי של ז'אן-מארי לה פן. בארדו אף התבטאה בגנות מוסלמים, מהגרים והומואים, ועל כך הורשעה מספר פעמים בבית משפט בהסתה לשנאה גזענית וחויבה בקנסות.