בהתנהלותו המבוהלת שניר מפסיד מכל הכיוונים. לא רק את מור אלא את כל החוויה

נכון שזה מרגיש כאילו ראינו ושמענו כבר את כל סוגי היחסים, התלונות, והזוגות? נכון שחתונמי כבר הרבה פחות חדשני ומרגש מבעונות הראשונות שלו? נכון שזה קצת שובר את הלב? אלה השלבים שאיתם צריך להתמודד גם בזוגיות - זו כבר לא בהתלהבות של ההתחלה כשאי אפשר להוריד את הידיים אחד מהשנייה, ונדמה שהשיחות הארוכות אל תוך הלילה לעולם לא ייגמרו. אנחנו בשלב 2 של היחסים עם הפורמט - כבר מכירים את השטיקים אחד של השני, כבר פחות חרמנים על כל פרק, וקצת משועממים.

אנחנו רון וטל.

איכשהו הזוג הזה דילג על שמונת החודשים הראשונים של ההיכרות שלהם, וקפץ ישירות אל השגרה הזוגית באשקלון. הם חמודים וזה, מחזיקים ידיים במכונית, ולנסוע להורים לפגוש את האחיינים הקטנים נחשב מבחינתם לבילוי זוגי מרגש.

"לקחתי על עצמי לאחרונה לקרוא פרק תהילים בשבת", אומרת טל לרון, כשהוא שואל אותה בפעם השנייה מאז היכרותם איך היא מרגישה בקשר לדת. בנסיעה הזאת אנחנו מגלים שטל גם מתכננת לשמור נידה, כי זה הדבר הכי הגיוני ומרגש בעיניה. סבבה. במקום לנסות להכיר את האישיות אחד של השניה הם עוסקים בתיאומי לייף סטייל, מהסיבה הפשוטה שכל השאר לא באמת מעניין אותם - הם רוצים להגיע כמה שיותר מהר אל "הדבר האמיתי", והוא - להקים משפחה בישראל. הם כל כך שם, ששום דבר שהם אומרים לא מלחיץ את השני, ולמעשה הם מתווים קווים מנחים של חייהם המשותפים לצלילי פסקול שולי רנד.

טל מודה בריש גלי שאין לה זמן לבזבז על גינונים, חיזורים וכללי טקס, והם מרגישים בנוח לנהל אחרי שבוע של היכרות שיחות שזוגות מתחילים בדחילו ורחימו רק אחרי שנתיים. הם כל כל בשלים, שלא משנה מה ייאמר - זה לא יוריד להם. הם כל כך בשלים שעוד רגע הם נרקבים ונופלים מהעץ, והבדיקות שהם עושים נועדו כדי לוודא מוכנות להפוך להורים ולהקדיש את העשור הקרוב בחייהם לגידולם. בעיניי האל-הוריות אין פחות רומנטי ומרגש מזה, אבל אם בחילות בוקר זה החלום הרטוב של שניהם, אני בעד. אחרי הכל, תמיד אפשר להתגרש אחר כך. אפילו שולי עשה את זה.

למרות שאפשר בנקל להתבלבל בין בשלות לבין סתם מיאוס מחיי הרווקות, נראה שגם יוסי וחן מוצאים חן אחד בעיני השנייה. יוסי חזר חולה מירח הדבש, ואני חייבת לומר שאני קצת מעדיפה אותו ככה. שותק יותר, פחות מתאמץ להיות מצחיק ומבדר כל שניה מהיום. או שאולי הוא הפנים את מה שחן אמרה לו על הסלע בים: "בבית אתה לא צריך להצחיק, אל תהיה דרוך, תהיה רגועֿ".

בינתיים היא זו שצריכה להירגע, אחרי שהיא מגלה שיוסי מעולם לא גר עם בת זוג, ובדיוק כאן קבור הכלב, וזה חתיכת כלב. מגורים משותפים, או סממני זוגיות שמאפיינים משפחתיות, הם עקב האכילס של יוסי. הוא מפחד שהוא ירגיש חנוק ויהרוס את זה, ויעל מסבירה לו שהוא צריך לעשות תיקון לחוויה המשפחתית שלו כילד. זה נשמע הגיוני, אבל יש לי תחושה שהמגורים המשותפים יאתגרו אותו באופן הרבה יותר משמעותי ממה שהוא חושש, או יעל צופה.

הרי לא סתם הוא נמנע לחלוטין מכל זוגיות רצינית. יותר משיוסי רוצה לעשות תיקון, הוא מפחד לדרוך בתוך שדה המוקשים של זוגיות, שכולו מלא בטריגרים בשבילו. מקווה בשבילו שלחן יש את אורך הרוח לעבור את השלב הזה איתו, ושלו יש את האומץ להתמודד. למזלם, דווקא פסיכולוגים יש בערימות.

כפרה על מור, מנסה לדבר עם שניר על המשיכה ביניהם, כאילו יש עם מי. היא מהצד שלה עושה מה שצריך, וזה להעלות למודע את העובדה שחסרה לה, ובכן, אנרגיה מהצד שלו. מינית, או בכלל. לדעתי הבעיה שם היא בכלל לא משיכה או היעדרה. הבעיה שם היא חוסר תיאום קטלני ברמות האנרגיה ושמחת החיים. אם מור היא תשע מתוך עשר, שניר משתופף למרגלותיה, בדרגה שתיים-שלוש, והפער הזה הוא פער בלתי עביר. החל מהקימה בבוקר, המשך בתלונות הבלתי פוסקות שלו על עייפות, וכלה בחוסר החלטיות וחוסר חשק לעשות שום דבר ספציפי.

הוא נסחב אחריה עם פרצוף של ילד בהתקף טנטרום שמסרב להתלבש בבוקר, וכך הם מטיילים בכפייה, אלוהים יודע היכן, עד ששניר רואה ספסל ומגיב אליו בעוררות מינית שמור יכולה רק לחלום שתהיה מופנית אליה. לא שאני לא מבינה את המצוקה שלו, כן? לגמרי כן. אבל, תתעורר על החיים שלך, בן אדם, אתה מפסיד מכל הכיוונים. לא רק את מור אלא את כל החוויה.

ואז היא עושה איתו את "השיחה", או אם נשאל אותו "מכניסה את הפיל לחדר". הוא לא באמת יכול לדבר איתה בכנות על מה שהוא מרגיש, מהסיבה הפשוטה שהוא בעצמו עוד לא יודע. הוא חסום מכל הכיוונים, וצריך עוד הרבה זמן רק בשביל להירגע מספיק כדי להיות מסוגל ליהנות מחברתה. כמובן שמותר לו לא להימשך אל מור, אבל אני באמת לא חושבת שזו הבעיה. הבעיה היא מנגנון ההגנה המשוכלל של שניר, שנובע מהצורך שלו להיות בשליטה מלאה בכל סיטואציה - כשהוא לא מרגיש בשליטה הוא מסתגר, וכך גם מגן על עצמו וגם גורם לצד השני לפרפר בשביל לרצות אותו. כשאתה מסתובב עם פרצוף לא מרוצה אתה מכריח את האנשים מסביב להשקיע בשכנועים, חיוכים, הצעות - ובמלכודת הזאת בדיוק נופלת מור. שבמקרה עובדת בדיוק בזה.

מור-הד-אוף-פאן רגילה להיות זו שמציעה רעיונות לפעילויות, שמחייכת בשביל כולם, ומחזיקה אצלה את ההנאה - זאת שלפניה אסור ליפול. מור היא לא אחת שתעשה פרצופים של חוסר שיתוף פעולה. גם לא במקום שבו מצאה את עצמה - המקום שבו הפאן בא למות.

למור ושניר כלום לא יכול לעזור. גם צי של מומחים לא יוכל לחומות האטומות ששניר שם ברגע החופה. פעילויות שבת בבוקר תופסות את שניר במצב רוח חסר חשק - ומילא שאין לו חשק לצוות צילום וחיפוש אחר פעילות זוגית עם אישה שאינו מכיר וגרה אצלו, אלא שגם ההורים שלה מגיעים לביקור משפחתי בעיר הגדולה. האמת, שניר דווקא מגיב יותר נחמד ממה שאני הייתי מגיבה לביקור הורים על הבוקר, והוא מקדם את פניהם כשהדלפק מגן עליו, ולצדו ככלי נשק מעולמות בדיוניים, מקינטת הענק שלו שהיא אולי פיצוי אלוהים יודע על מה. "אני רק עושה לכם קפה", אומרת המקינטה בשפת המכשירים האנטיפתיים. "אל תצפו ממני לשום דבר מעבר לזה". הם מבינים את הרמז, שותים ונעלמים, נוטשים את הבת שלהם להתמודד בעזרת הומור ורצון טוב בלבד עם העובדה שהיא לא רצויה בבית הזה, כי שניר מעוניין לשבת על הספה, לבד, לצפות במשהו ולגרבץ, כשהתקשורת היחידה שהוא מוכרח לנהל היא עם מכסה הפח שלו במטבח - תקשורת חרישית ולא לוחצת - ובעיקר, ללא מגע.