ספלנדיד

מרגיז עד כמה קל לפספס את הדברים האלה, אבל העובדה היא שבלוח השידורים הטלוויזיוני, בשלל ערוצי הסרטים, נוהגים להסתתר סרטים טובים שאפילו לא נחשוב לראות. הסרטים האלה משודרים שוב ושוב, עשרות פעמים, מה שכבר מוריד מהאטרקטיביות שלהם. יש להם שמות מטופשים בעברית, ככה שגם אם מדובר בסרט שדווקא שמענו עליו פעם ורצינו לראות, בחיים לא נוכל לנחש שזה הסרט שבו מדובר. וככה, מבלי שנשים לב, מתחבאים להם סרטים שהם לא מספיק גדולים, מפורסמים, חדשים או חשובים בשביל שמישהו יטרח להתלהב מזה שהם שם, או לספר לנו על כך באיזה פרומו. ולמרות שבהנחה שמרבית הסרטים הסדרתיים האלה הם זבל מוחלט יש לא מעט מן האמת, יש יוצאים מן הכלל, ואותם כנראה שתראו רק אם תיפלו עליהם במקרה, עשרים דקות לפני הסוף, תוך כדי העברת תחנות אקראית. השבוע, למשל, מצאתי (בערוצים שלי אישית אין בבית, אבל אולי לכם יש) שלושה סרטים ראויים בהחלט לצפייה. אפילו מומלצים. בחיי.

מאחורי השם הבלתי מפתה "כשהמין היפה שובת" (גם באנגלית עבר הסרט, בהפצות השונות שלו, כמה שמות קטסטרופליים כמו “The Hairy Bird”, “Strike!” ולבסוף “All I Wanna Do”) מסתתרת קומדיית הנעורים הפמיניסטית הראשונה בהיסטוריה, שיצאה ב-98', בכיכובן של קירסטן דאנסט, גבי הופמן ("200 סיגריות"), רייצ'ל לי קוק ("יש לה את זה", "ג'וזי והפוסיקאטס"), מוניקה קינה ("דוסון קריק") והת'ר מטראצו ("ברוכים הבאים לבית הבובות"). השנה היא שנת 63' והמקום הוא פנימיית הבנות היוקרתית של מיס גודאר בניו-אינגלנד, בניהולה של מיס מק'ויין, אותה מגלמת השחקנית הבריטית הותיקה לין רדגרייב. הסרט מלווה חבורת בנות פנימייה מגובשות שמוכיחות שאם לא מפריעים להן הן יכולות להיות חכמות ומגניבות בדיוק כמו חבורות של בנים (קחו את חבורת הקומיקס בהנהגתו של קירן קאלקין ב”Altar Boys” לשם השוואה). חייהן מתנהלים פחות או יותר על מי מנוחות עד שקשיים כלכליים הנופלים על הפנימייה מעמידים אותה בפני סכנת מיזוג עם פנימיית הבנים, סיינט אמברוז. מבחינת הבנות זה הזמן להתאגד ולצאת להילחם נגד המיזוג ולמען העצמאות שלהן.

"הפאב של השכונה" (ששמו המקורי הוא “Trees Lounge”, על שם הפאב בו מבלה גיבור הסרט את מרבית ימיו) מ-96', הסרט הראשון שסטיב בושמי – אחד השחקנים האהובים ביותר של קולנוע האינדי האמריקאי – כתב וביים. "הפאב של השכונה" הוא סרט רגיש, מקסים ומצחיק בו מגלם סטיב בושמי את טומי – אלכוהוליסט בן שלושים וקצת, מכונאי רכב מובטל מלונג איילנד שחברה שלו מזה שמונה שנים עזבה אותו והתחתנה עם הבוס שלו לשעבר. לטומי אין חיים, והמעט שיש לו סובבים סביב הפאב של השכונה. בתקופה מסוימת הוא מנסה לנהוג באוטו גלידה ומסתובב עם בחורה בת 17 (קלואי סבייני בתפקיד מקסים) שנדבקת אליו. כמו כל אלכוהוליסט הוא פאסיבי, הוא נותן לחיים לעבור וכשהם מתפוררים לנגד עיניו הוא לא עושה שום דבר בנידון. סטיב בושמי הצהיר לא פעם שככה בדיוק החיים שלו היו נראים אילו הוא לא היה נהיה שחקן, ונראה שהוא יודע על מה הוא מדבר.

"מטרולנד" של פיליפ סאביל מ-97', המבוסס על ספרו של ג'וליאן בארנס, מספר את סיפורו של כריס (כריסטיאן בייל). כמו הרבה צעירים בריטיים בעלי אספירציות אמנותיות הוא נדד בסוף שנות השישים לפריז. אז הוא היה חנון צעיר ומלא התלהבות, התקופה - ימי מרד הסטודנטים – הייתה מחשמלת, הייתה לו מאהבת צרפתייה שיקית שגילתה לו את רזי המין. ברור מאליו שחייו לא ישובו יותר לעולם להיות כל כך ראשוניים ומרגשים, אבל זה לא בהכרח אומר שהם יהיו פחות טובים. השנים עוברות, כריס מתחתן עם בחורה אנגלייה מקסימה שהוא פגש בפריז (אמילי ווטסון, שכדאי מאוד לראות אותה עכשיו בקולנוע ב"מוכה אהבה") וחוזר איתה לאנגליה. סוף שנות השבעים, השניים בני שלושים פלוס, יש להם בת קטנה והם חיים חיי בורגנות נוחים בפרברי המעמד הבינוני של לונדון, שלפעמים – על רקע השחרור המיני של שנות השבעים – באמת נראים משעממים. כשחבר נעוריו של כריס, טוני (לי רוס) חוזר לאנגליה משנים של נדודים ומנסה לשכנע את כריס לעזוב הכל ולהצטרף אליו, מתחיל כריס להיסחף בגלי נוסטלגיה ולשאול את עצמו אם הוא עשה את ההחלטות הנכונות בחיים. בנוסף להיותו סרט מקסים עם משחק מצוין ופסקול כובש (השיר "פיצ'ז" של הסטרנגלרס לנצח יהיה מקושר אצלי עם סצינת המסיבה בסרט הזה), "מטרולנד" מבין שהחיים הם לא שחור ולבן ושלפעמים במציאות כביכול אפורה יכול להיות יותר אור מאשר בנוסטלגיה מתוקה ובקלישאות סיקסטיז נבובות.