פובליצינגלה

אודה ואתוודה כי הגורם העיתונאי הישיר שדירבן אותי לחבר את הרשימה הנוכחית היה מה שאפשר לכנות "עיוורונו של בן חורג". המשורר והמבקר מנחם בן מקיים ב"זמן תל אביב" מדור נרחב בשם "בן חורג", המוקדש לביקורת ספרות ותרבות, אשר משמיע לא פעם דעות עצמאיות וחריגות. הצרה איתו היא שבצד הרבה דעות נכונות נגד פרות קדושות של תקינות פוליטית ומוסכמות שונות של הקהילייה הספרותית והאינטלקטואלית בארץ, שבוי מנחם בן בתפישות מוטעות לגבי האופי והערך של השירה ושל המחשבה, תפישות מוטעות אשר מפילות עליו לא פעם סוג של עיוורון לגבי ההתפתחויות בשירה, ובמיוחד בשירה הצעירה, בזמן אמיתי. אפשר אפילו לומר, כי בן נתון באיחור כרוני לגבי זיהוי התפתחויות ממשיות בשירה הצעירה, ואיחור מתמיד זה בזיהוי חשיבויות הופך אותו גם לעיוור כרוני בזמן אמת לאירועים אמיתיים בשירה המתהווה. מבחינה זו הוא נהפך באמת לבן – או לאח – חורג בשולי השירה החשובה; אך הפעם לא בגלל השמעת דעות בלתי-מקובלות, אלא משום שהוא מעמיד את עצמו מחוץ להבנת הטקסטים הממשיים של יוצרים צעירים בכל זמן נתון, ולרוב חוזר בו מפסילותיו ו"מכה על חטא" רק אחרי שנים. אי-הבנתו, רטינותיו או שתיקתו מול כל דור צעיר ומסתכן בשירה העברית, מחוזקות על ידי תפישתו העקרונית של בן על אודות השירה, שלדעתו צריכה להיות בעיקר יפה ומקסימה, מבלי שתהיה צמודה לעולם הקשה, הטכנולוגי ומלא הדילמות המושגיות של ימינו ומבלי שתעסוק בכלל במשמעויות ובחוויות חדשות מורכבות שאינן על טהרת הקסם והיופי. בעצם "בן חורג" כמבקר שירה הוא נגד מורכבות, משמעות ומיפוי חוויות חדשות, ורוצה רק להיות מוקסם מאילומינציות, הבלחות, של יופי.

אוסיף כאן מימד אישי רלוונטי. מנחם בן (או בראון) התגלה כילד פלא בשירה העברית בשנות השישים, הסיקסטיז, וכינויו המוסכם והמקובל על המילייה הספרותי הצעיר דאז היה "הילד בראון". שיא שירתו אז ובכלל, שירה שהיתה דומה בקסם וביופי להיבטים מסוימים ביצירת משוררים בולטים יותר, כגון יונה וולך ויאיר הורביץ, היה עיבוד שירי של סיפורי ילדים של יו לופטינג על ד"ר דוליטל במסגרת אגדה שירית. אבל מאז ילד הפלא מיעט מאוד לכתוב שירה – ולעומת זאת התבצר בתפישת היופי הפסיכודלי של הסיקסטיז, והיופי בכלל, תוך חיבור למעין "מדיטציה טראנסצנדנטאלית" תנ"כית; אך כל זה בלי צלילה למעמקי משמעויות וחוויות של יונה וולך, ובלי גיבוש לירי ונופי מרכזי של יאיר הורביץ. על סמך התבצרות שמרנית מאוד בכמה מהיבטי היופי של ילדי הפרחים של הסיקסטיז, בצירוף געגועים לשגב, יושרה ופשטות תנ"כיים, גיבש "בן חורג" דוגמטיות קיצונית למדי בביקורת השירה, על פיה תפקידה של השירה הוא בעיקר להקסים ולגלם יופי, בלי שום קשר למשמעויות ולחוויות מורכבות שונות.

בכלל, מנחם בן כמבקר הוא ישות פרדוקסלית. מצד אחד, לפנינו אדם שאמון על השירה העברית, בחינת "אמון עלי תולע" (אם להשתמש בדימוי תנ"כי), אמון על ארגמן הקסם והיופי, אוהב שירה ויודע תועפות שירה בעל פה, והשירה שהוא אוהב והתנ"ך הם עבורו שולחן ערוך (וכבר בכך יש סכנת-מה כי כל תובנותיו שאובות רק מיופיים של טקסטים מסוימים שהוא אוהב). מצד שני, לפנינו מבקר מוגבל ודוגמטי, שתובע מהשירה באורח חדגוני רק את ליטרת היופי והיכולת להקסים באופן מיידי – ואיננו מבין שטקסטים מרכזיים מבין אלה שנקראים "שירה" הם בעצם מעבדות של בדיקת ממשות החוויה, או, על כל פנים תוצאות – ולא פעם מפתיעות – של אירועים במעבדות נפשיות ולשוניות כאלו. צרות תודעתו של בן חורג, שדווקא הועצמה – ולא הורחבה – בעקבות מסעות ל.ס.ד, מחוזקת עוד יותר על ידי האנטי-אינטלקטואליות שלו וחוסר התמצאותו במדעים ובפילוסופיה – ואני מתעלם כאן מקוריוזים מובהקים של מלחמותיו נגד ממצאי מדעים רבים, שהוא רואה אותם כנוגדים את רוח השירה.

מה הן התוצאות של זיהוי השירה עם מגזר צר של קסם צלילי ודימויי? אחת התוצאות היא כי בן חורג איננו מסוגל כמעט אף פעם לזהות משוררים צעירים מבקיעי דרך בזמן אמיתי. כך, למשל, הוא שלל במשך שנים ארוכות את חשיבותה של יונה וולך, עד ש"נכנע" והתחיל לדבר על "יונה האלוהית". אותו דבר קרה לו עם שירת מאיה בז'רנו, "דור" שירי שלאחר מכן. מכיוון ש"עיבודי נתונים" הנפלאים והרעננים כל כך של מאיה בז'רנו לא הלמו את תפישתו האנטי-אינטלקטואלית ומכיוון שלא הבין את מורכבותם, ממש כפי שלא הבין כמעט שום מורכבות, ובכלל טקסטים אלה בלטו בחידושם, הוא תפש רק באיחור רב גם את יופיים ואת קסמם. במסגרת חוסר יכולת כללי כזה לזהות שירה חשובה בזמן אמת, ונסיונות לקבוע פזמונאות, ואפילו מוצלחת, כתחליף טקסטואלי לא רק לשירה חיוורת וגרועה, אלא גם לשירה רצינית ו/או נסיונית, נכנס בעצם בן חורג לוויכוח עם הקו הכללי של כתב-העת "עכשיו", אשר במסגרתו צמח הוא עצמו כמשורר, כמבקר וכמתרגם. קו זה של "עכשיו" העניק תמיד בכורה לשירה חדשה ורבת-העזה, אך כחלק מהחידוש וההעזה צידד "עכשיו" תמיד גם בשירה נסיונית ומורכבת ולפעמים לא קלה להבנה מיידית – כלומר תמך בהעמקת הטקסט במעבדה של שפה ותודעה, העמקה שאיננה מלווה בהכרח במפגן מיידי של שורות מקסימות (ובוודאי גם ללא בבוטות פוליטית המתחרה בכתבה עיתונאית).

כך גם בעת דיון בשירה בעשורים האחרונים, של סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הזאת, התנכר בן באורח קבוע למשוררים צעירים המעניינים ביותר של העשורים הללו, כגון חזי לסקלי ואבי פלדשטיין ודורי טרופין, אריק א. ועמוס אדלהייט. גם יוצרים חדשים יותר שהיו צריכים להיות קרובים לו מצד תיאורי בעלי-חיים וצמחים ונופים קסומים או מצב נפשיות תנ"כית, הכרוכה בנימות נסיוניות - יוצרים מסוג האחיות שחורי או יואב עזרא – לא זכו למידת הבנה או ציון דרך מצידו, כנראה בגלל מידת הנסיוניות והסיכונים של החידוש שבהם. והנה עכשיו, באיחור של כעשרים שנה, מתחיל בן חורג להודות שוב בטעויותיו, כמו לגבי טעותו המונומנטלית בעניין יונה וולך. פתאום, למשל, שירת דורי טרופין, אחד המשוררים הפוסט-מודרניים והמודרנים-מאוחרים המרכזיים שלנו,