מאז פרסום חוברת הקומיקס הראשונה בכיכובם ב-1984, ראינו שלל עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים לסיפורם של צבי הנינג'ה. בסוף השבוע עלה לאקרנים עיבוד חדש, "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" שמו, ויש הסכמה רחבה שמדובר בסרט הטוב עד כה בהשתתפותם של הצבים חובבי הפיצה.
זה סרט אנימציה באורך של קצת פחות משעה וחצי, וברור שהוא נועד לאתחל מחדש את המותג הקולנועי, ולהוציא לדרך סדרת סרטים נוספת בכיכובם של הצבים. כיאה לכך, הוא מתאר בתחילה באריכות כיצד באו לעולם, כאילו לא שמענו כבר את הסיפור הזה. ובכן, מדען ניסה ליצור משפחת מוטנטים, אבל תקלה הובילה לכך שהחומרים נפלו לביוב של ניו יורק, והם יצרו מוטציות אחרות ממה שתיכנן: עכברוש בשם ספלינט וארבעה צבים שהוא פרש עליהם את חסותו ולימד אותם אמנויות לחימה, ושמם בישראל לאונרדו, רפאל, מיכלאנג'לו ודונטלו.
האנושות הדירה את ספלינטר בשל היותו מוטנט ורדפה אחריו, והוא נותר חשדן כלפיה ולימד גם את בני חסותו להיות סקפטים ולא לצאת מהשריון שלהם, תרתי משמע. אך ככל שהם מתחילים להתבגר, הצבים מפתחים סקרנות כלפי העולם שמעל מכסה הביוב, וכמו כל קבוצת מיעוט נדרשים לקבל החלטה: להיבדל או להיטמע. ההרפתקה החדשה תזמן להם שלל מפגשים, עם טיפוסים סימפטיים יותר ופחות. מצד אחד, זבוב ענק, מוטנט אף הוא ושונא אדם עוד יותר מאביהם העכברוש; ומצד אחר נערה חובבת עיתונות בשם אפריל או'ניל, שמתברר כי היא וחבריה החדשים חולקים תכונת אופי: רצון עז לשאת חן.
העיבוד החדש נבדל מן הקודמים ומתעלה עליהם מכמה סיבות. האנימציה כאן ייחודית, אפילו משונה, ומשלבת בין סגנונות בצורה מרתקת ומרהיבה. מן הבחינה הזו, סרט דומה יותר ל"ספיידרמן: ממד העכביש" מאשר לסרטי "צבי הנינג'ה" שהיו לפניו. כמוהו, גם הוא מפנק אותו ברצף דימויים שאפשר היה להציג במוזיאון. אלה הופכים אותו ליצירה שתענוג להביט בה. אז גם אם סיפור על צבים מוטנטים הוא לא סלייס הפיצה שלכם, לפחות יש לכם על מה להסתכל.
בדומה ל"ספיידרמן: ממד העכביש" גם פה הקצב לא תזזיתי, אפילו איטי, ויש בטון גם משהו מלנכולי. את הנימה הזו מעצימה המוזיקה שכתבו לא אחרים מאשר טרנט רזנור ואטיקוס רוס, שהתחילו את דרכם הקולנועית בסרטים כמו "הרשת החברתית" אבל לפני שנתיים הפליאו ליצור פסקול לסרט אנימציה אחר, "נשמה" של פיקסאר. הבמאי הוא ג'ף רואו, שזכה להצלחה כבירה לא מזמן עם "משפחת מיטשל נגד המכונות" וגם כאן מיטיב לכוון את התנועה.
כמו ל"ספיידרמן: ממד העכביש", הגרסה הזו של צבי הנינג'ה מקפידה לפנות לקהלים שונים. מצד אחד, יש בה ממד אפל, רמיזות מיניות וגם אזכורים לתרבות הפופ של שנות השמונים - למשל קטע בו הדמויות צפויות ב"שמתי ברז למורה". כל אלה הופכים אותה לסרט בוגר, או לפחות לכזה שידבר גם לקהל ההורים והדודים.
אך מצד אחר, "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" גם ניצב כסרט לילדים ולבני נוער. המעניין שיש בו רשימה ארוכה של מדבבים מפורסמים, בהם סת' רוגן שגם הפיק והשתתף בכתיבת התסריט, פול ראד ואחרים, אבל הם תורמים את קולם לדמויות המשנה. את הצבים עצמם מגלמים בני נוער אלמוניים למדי, אך בגילם של הגיבורים. הליהוק הזה עוזר לסרט לתאר את חוויות ההתבגרות בצורה אותנטית ומשכנעת. הוא מיטיב לעסוק בנושאים שלבטח יעוררו הזדהות אצל הצופים הצעירים: המרדף אחר פופולריות ולייקים, הרצון להשתלב והקושי להיות אחר. "ילד מטריה" יכול להיות פסקול מושלם כדי ללוות את הסיפור על המוטנטים שמתקשים להתקבל.
נקודה נוספת לזכות הסרט היא דמויות המשנה. הזבוב, בדיבובו של אייס קיוב, מצטרף לרשימה ארוכה של ארכי-נבלים קולנועיים עם תוכניות זדוניות אך מנומקות היטב: אפשר להבין למה הוא שונא בני אדם. בכל מקרה, הוא דמות צבעונית ועסיסית וכזו היא גם הלהקה המשונה שהתקבצה סביבו, בהם תנינה מוטנטית בדיבובה של רוז ביירן וקרנף מוטנט בדיבובו של ג'ון סינה (כל השמות האלה מתייחסים לגרסה המקורית: הסרט מופץ אצלנו גם בגרסה מדובבת, בה משתתף בין השאר אבי אבורומי!).
ספלינטר, כאן בדיבובו של ג'קי צ'אן, הוא הייצוג המעניין עד כה לדמות האב הרוחני של הצבים. יש לו אופי ואישיות מורכבת, ובאופן מפתיע למדי - גם יצר מיני חזק. מן הצד השני של הספקטרום, הדמות של אפריל או'ניל חותרת תחת האובייקטיזציה שנהגו לעשות לעיתונאית הצעירה. כאן היא ממש לא סמל מין, אלא נערה חרדתית עם שאיפות גדולות, שלא מסוגלת להופיע בציבור בלי להקיא
ניכר כי הסרט הוא למעשה תוכנית-על ליצור עוד ועוד המשכונים, והעלילה נראית כמו לא יותר מאשר הכנה לבאות. גם הניסיון לפנות לקהלים בוגרים מאולץ לפעמים, עם לחיצות בנאליות על בלוטות הנוסטלגיה באמצעות שימוש בלהיטי אייטיז עבשים. כמעריץ ותיק של מותג צבי הנינג'ה, התגעגעתי לפעמים לעיבודים קודמים, שהיו פחות טובים ומורכבים אבל גם היתה בהם פחות מודעות ואסטרטגיה.
עם זאת, "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" הוא בסך הכל חוויה כיפית. יחסית לכך שאנחנו כעת בתחילת אוגוסט, במה שהיה אמור להיות זמן הפציעות שאחרי "ברבנהיימר", מדובר אפילו בהפתעה לטובה. מעל הכל, לזכותו של הסרט ייאמר שהוא מצליח לבנות קונפליקט, ולפתור אותו בצורה מעוררת השראה.
לאורך כל הסרט, הגיבורים נדרשים להחליט אם לנו, בני האדם, מגיע צ'אנס נוסף, והם מחליטים שלמרות הכל, אנחנו ראויים להזדמנות הזו. באופן אישי, אישור מצבי הנינג'ה הוא הדבר הכי מרגש שיכולתי לייחל לו. קוואבנגה!