פנינה גרי, מהשחקניות ונשות התיאטרון הבולטות והמשפיעות בישראל, הלכה לעולמה אתמול (רביעי) בבית חולים איכילוב. בת 95 הייתה במותה. היא תובא לקבורות מחר (שישי) ב-16:00 בבית העלמין בנהלל.
בתה, מירב, ספדה לה בשיחה עם וואלה! תרבות: "אמא היתה אמורה להיות בעוד חודשיים בת 96. הגיל כבר לא עבד לטובתה, למרות האנרגיות שלה ולמרות שהודיעה שאין מצב שלא תגיע לגיל 100. לפני חודש חלתה בקורונה ואז התחילה התדרדרות, בגיל הזה המערכת החיסונית כבר לא בדיוק בסדר, ובשבוע שעבר היא אמרה שככה היא לא רוצה להמשיך".
"אמא הייתה סמל של אמונה ותקווה. מבחינתה היה קודם כל ציונות, אחר כך אמנות ואחרי זה משפחה. זה היה דור כזה, עם ערכים של נאמנות, יושר ומוסר. זה היה האלוהים שלהם. הם גדלו בתנאים מאוד קשים בנהלל, בעוני, במחלות ובחוסר. אבל הייתה להם את הנשמה והאמונה שלהם. הדרך שלה תמיד הייתה אינדיבידואלית. כשהיא הייתה בניו יורק היא פגשה את תיאטרון הפרינג', ואחר כך עשתה פרינג' בתיאטרון זווית. היא הייתה מהיחידות שעשו את זה בארץ. כבר ב-1958 הם עשו את זה במרתף עם שלושה כיסאות".
"אמא הייתה חלוצה", הוסיפה בתה מירב. "לא עצר אותה שום 'לא'. ככה היא הקימה את הבימרתף. היא בדרכה. היא הייתה מלאה באהבה לבני אדם. היא אהבה שחקנים צעירים ועבדה עכשיו עם שניים מהם, ערכה וביימה את ההצגה 'קוראים לי יודה' עם שירי יהודה עמיחי. כל השבוע האחרון מה שהעסיק אותה זה איך תהיה הצגה שהיא לא נוכחת בה. ועכשיו, הנוכחות הכל כך חזקה שלה פתאום איננה. זה חסר".
גרי נולדה בשנת 1927, בתם השלישית לצפורה ויוסף שעלו לארץ מאוקראינה, וגדלה ולמדה בנהלל. כשהייתה בת 21 איבדה את ארוסה, עלי בן-צבי, בנו של נשיאה השני של משינת ישראל יצחק בן צבי, שנהרג עם שישה מחבריו בקרב בשדות בית-קשת. גרי כתבה מחזה על מותו של אהוב נעוריה, "סיפור אהבה ארץ-ישראלי". בהמשך יצא גם סרט בשם זה, אותו ביים דן וולמן, ויצא גם ספר בהוצאת "שוקן". היא נישאה לרוברט גרי, עיתונאי יהודי אמריקאי, אותו פגשה בגרמניה.
בתחילת שנות החמישים כתבה במשך שנתיים ב"דבר השבוע". בשנת 1953 עברה עם משפחתה לניו יורק, וכארבע שנים לאחר מכן שבה לתל אביב. בשנים אלו למדה משחק בניו יורק, בין השאר בבית הספר של לי סטרסברג. בשנת 1958 השתתפה בהצגה "מריוס" של הקאמרי, ושיחקה בהצגה "ירח הדבש של הפרופסור וולטר" של תיאטרון "זותא". באותה שנה גם יזמה את הפקת המחזה "בדלתיים סגורות" של סארטר, בעקבות הצלחתו נולד תיאטרון זווית שייסדה עם שמואל עצמון, שמואל עומר ונאווה שאן, שפעל קרוב לעשר שנים. בתיאטרון זווית שיחקה בין השאר בהצגות "אהבה שכזאת", "בית במצב טוב"
ב-1968 צורפו מנהלי תיאטרון זווית להבימה. היא יזמה הקמת "הבימרתף", שניהלה במשך שלוש שנים בשנות השבעים. גרי שיחקה בהבימה בין השאר בהצגות "דלתות דופקות", "השושנה המקועקעת", "מות דנטון", "משחק החלומות", "סטמפניו", "עקידת יוסף" ו"שש נפשות מחפשות מחבר". בנוסף, שיחקה בהצגה "אילוף הסוררת" בתיאטרון חיפה, "שלכם באהבה" ו"טעם של דבש" בצוותא ו"אנה פרנק" בתיאטרון אורנה פורת. כמו כן, שיחקה בסרטים "חלומות", "למוות אין חברים", "אריאנה" ו"סלומוניקו".
היא הייתה חברת הנהלת פסטיבל עכו, מנהלת אמנותית של סדנת תיאטרון הגליל בקרית שמונה, מנהלת אמנותית של תיאטרון אורנה פורת, דרמטורגית בתיאטרון באר שבע ולקטורית בבית ליסין.
היא זכתה בפרס שחקנית השנה בפרס קיפוד הזהב ליוצרי פרינג' בשנת 2009. בנוסף, זכתה בשנת 2012 על ההצגה "סיפור אהבה ארץ ישראלי" בפרס ליצירה בתחום הציונות. מנימוקי השופטים (ליא קניג, מולי שפירא ונורית רביב): "סיפורה של פנינה גרי, המחזאית והבימאית, הוא סיפור על אהבה ממבט ראשון, של כלה שהחמיצה את חופתה לצעיר מבטיח ובטוח בצדקת הדרך - שניהם ספוגים בערכי הציונות ומשלמים מחיר אישי כבד למען תקומת המדינה. המונודרמה של פנינה גרי כתובה להפליא ולמרות הכאב העצור שומרת על איפוק מעורר כבוד ולכן התוצאה כל כך אמיתית ומרגשת". המחזה תורגם לאנגלית וההצגה הופיעה באנגליה, פריז וארצות הברית. בשנת 2019 העלתה קבוצת התיאטרון הירושלמית את ההצגה "מניה: אגדה בחייה", שכתבה גרי על חייה של מניה שוחט.
פנינה גרי הותירה אחריה שתי בנות, דורית ומירב, ושלושה נכדים, בהם המוזיקאי מיכאל כהן.