בישראל, כמו בישראל, הכל קורה במקרה ולגורל יש דרך מפותלת. תוכנית מגזינית לבני נוער בחופש הגדול שעלתה לשידור בטלוויזיה החינוכית בשחור לבן בקיץ 1978 הפכה לאחד ממותגי הבידור המוכרים והאהובים ביותר בארץ מזה חמישה עשורים, "הגשש החיוור" של ישראל הראשונה. ובקיץ הנוכחי, 45 שנה אחרי שעלתה לראשונה על המסך, ממלאת את קיסריה, היכל התרבות בת"א ובריכת הסולטן בסדרת הופעות גדולות שלרובן כבר אזלו הכרטיסים.
אם הייתם ניגשים למוני מושונוב ושלמה בראבא אי אז ב-2 ביולי 78' ומספרים להם שבעוד 45 שנה "זהו זה", שהם מנחים בפעם הראשונה, תמלא את קיסריה שוב ושוב, הם היו בטוחים שחייזרים נחתו מהשמיים. אגב, גם אם הייתם ניגשים לפני שלוש שנים לדב'לה גליקמן ואבי קושניר ומספרים להם שהם עומדים למלא את קיסריה כזמרים, הם היו שולחים אתכם להסתכלות. מהבחינה הזאת, הקיץ הנוכחי של "זהו זה" הוא סוג של הצטרפות מקרים שיכולה לקרות, שוב, רק בישראל. פרצה הקורונה, וכמו במלחמת המפרץ, הערוץ הראשון הזעיק את מנחי "זהו זה" לדגל. ואז הם החליטו לסיים כל תוכנית בשיר, ויותר מ-110 תוכניות אחרי, עם מעל ל-110 ביצועים לשירים ביד, ועם פרס למפעל חיים מהאקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה בכיס, הגיע מסע הקסם המסתורי לאמפי בקיסריה, בניהולה האמנותי של אתי אנטה-שגב.
מעבר לחן ולהומור הבלתי נגמרים, סוד הקסם של "זהו זה" הוא הביחד. בנפרד, מדובר בחמישה אמנים ששיאי הקריירה שלהם מאחוריהם. ביחד הם ההצלחה הגדולה והמפתיעה של הקיץ הזה בשואו ביזנס המקומי. לחוד, מדובר בארבעה שחקנים (וזמר אחד) שיודעים לשיר כמו ששחקנים מגישים שיר, הם לא זמרים, אבל ביחד נוצרת ביניהם הרמוניה קולית נפלאה, שהיא זאת שנושאת את המופע הזה על גבה. הרגע שבו הם שרים יחד את הפתיחה של "אני גיטרה", למשל, הוא בלתי נשכח. במופע הזה, כשחמישתם שרים יחד הם נשמעים יותר טוב מאשר כל אחד בנפרד.
נכון, אבי קושניר כיכב במחזות זמר בתפקידים ראשיים ושר. נכון, שלמה בראבא שר בתוכניות טלוויזיה והוא ומוני מושונוב כבר שרו בסדרת המופעים "ערב חד פעמי". נכון, דבל'ה גליקמן שר בסרט "הלהקה". נכון, כולם כבר שרו המון במסגרת "זהו זה" ואפילו השתתפו בחלקם במופע במה משותף עם "הופה היי" ב-91'. ועדיין, איש מארבעתם אינו זמר עם קריירת שירה שהוציא אלבומים והופיע עם שיריו מול קהל לאורך זמן. איש מהם, עד למופע הנוכחי, לא עלה על במה ושר 24 שירים במשך שעתיים ועשר דקות. להיות זמר, זה מקצוע אחר לגמרי מאשר להיות שחקן שמגיש שיר. לשיר מול קהל במשך יותר משעתיים כמעט ברצף, זו משימה אמנותית שונה מלככב בתפקיד ראשי במחזמר ולשיר פה ושם. ההפתעה במופע הזה מגיעה מהכיוון של השירה - הארבעה שאינם זמרים עומדים יפה במשימה ונשענים זה על זה, גם אם יש קטעים בודדים שנשמעים פתאום כמו ערב קריוקי.
נקודת משען נוספת כאן היא המוזיקה. אחד עשר נגנים בניצוחו של המעבד, המפיק המוזיקלי, הפסנתרן והחלילן אמיר לקנר, יוצרים עושר תזמורתי ועונג גדול, שרבים מהזמרים בישראל היו שמחים לאמץ. חלק מהעיבודים מקוריים, מנגישים את השירים לקהל בדרכים חדשות ויוצרים חוויה בפני עצמה, למשל הקליפסו של "ארץ קטנה עם שפם", הבארוק של "עוד סיפור אחד של אהבה", כלי הנשיפה, כולל החליל, שמעניקים ל"תותים" אפיל קלאסי קל, הרוק-מקהלת-הצבא-האדום של "שיירת הרוכבים" או המשיכה של "צל עץ תמר" לכיוון הרוסי והדיסקו של "מחוזקים לעולם". הג'אז של "סתם יום של חול", גם אם לא שינה ממש את השיר, היה נהדר, כמו גם הסווינג של "לוקח ת'זמן".
השיא הרגשי במופע נרשם כשבראבא אוחז באקורדיון ומתחיל את "נוף ילדות". החמישה שרים בזה אחר זה, כשאת כל אחד מלוות על המסכים תמונות חמודות מילדותו. אי אפשר שלא לאהוב אותם על הזקנה שקפצה פתאום. בכלל, עבודת הוידיאו ארט של גיא רומם מסטודיו "אינסייט" ראויה לציון מיוחד. שיא רגשי נוסף נרשם ב"כל עוד", שיר שממיס כל הורה וסבא וסבתא בקהל, כלומר את כולם.
כהרגלה, חבורת "זהו זה" באה במופע הזה לא רק לשיר, גם לעשות כיף. שלושה מערכונים, קטעי קישור משעשעים שכולם מבוססים על הומור עצמי (לא מסכימים על כלום; ד'בלה הבריז מטקס חשוב; קושניר צעיר מכולם בעשור), סרטוני וידיאו מהתוכנית המיתולוגית ששלחו לקהל גלויות נוסטלגיות משנות השמונים והתשעים שהביאו לתשואות רמות; ב"סיגל" הם לובשים ז'קטים לבנים, מנופפים במטפחות ולוקחים את קיסריה לטברנה; ולאורך כל המופע משתדלים לחגוג את הרגע. כשדבל'ה, בתפקיד בידרמן, מתחיל לאלתר על נועה קירל שנפרדה מהחבר וסתיו קצין מ"האח הגדול", הקהל נקרע, למרות שהוא קורא לה בטעות סיון.
מנגד, שיר ספק משעשע, שמזכיר שהחבורה אוהבת גם להתעסק בזוטות ונונסנס הוא "הפיצה שבלב", שכתב עבורם אלון אולארצ'יק. נקודה חלשה נוספת הוא המערכון הקצר "רפי לוי" עם דמות של קושניר בעלת מבטא ספק מזרחי ספק אמריקאי, שגדלה במעברה, כשחלק מהקהל צוחק וחלקו זע באי נוחות בכיסאות.
אגב, בחירת השירים למופע, 24 מתוך כ-110, מעידה על השינוי התרבותי שחל במיינסטרים הישראלי בעשורים האחרונים. אם משווים, למשל, את מספר השירים מהז'אנר הים תיכוני שכיכבו ב"לילה גוב" בשנות התשעים למופע הנוכחי, מגלים שלפני 30 שנה ה"מזרחית" היתה כמעט מחוץ לתחום, ואילו אמש התמוגג הקהל מ"צל עץ תמר", "ניצחת איתי הכל", "סיגל", "עוד סיפור אחד של אהבה", "תותים" ו"עוד יהיה לי", רבע מהמופע.
ובלי פוליטיקה ומחאה הרי אי אפשר בימים אלה. כשחמשת חברי "זהו זה" עולים לבמה הם מזמזמים מנגינה מהמנון ההפגנות "נפלתם על הדור הלא נכון" וחלק מהקהל מצטרף בשירה רועמת. הרגאיי של "מיליונים" מדבר בעד עצמו. "מאז הרפורמה אנשים לא רוצים להיות ביחד", אומר גליקמן בדמותו של חיים בידרמן שבא להפריע וזוכה לתשואות. מערכון הזקנים של גוב, מושונוב וקושניר צוחק על עילת הסבירות ועל נתניהו. מושונוב מספר שהתייבש, האחרים אומרים לו שישתילו לו קוצב לב נגד ההתייבשות, והקהל מתגלגל מצחוק וחלקו מגיב בשריקות בוז. בסיום המופע, אחרי שכל המשתתפים כבר ירדו והמוזיקה ממשיכה להתנגן, מאות בקהל פרצו בקריאות קצובות של "ד-מו-קרט-יה! ד-מו-קרט-יה!" אולי כדי לפצות על כך שהערב באו למופע במקום לקפלן. אלה האנרגיות.
"זהו זה" הוא מופע חובה לכל מי שגדל על התוכנית או גילה אותה בשנים האחרונות. גידי גוב, שלמה בראבא ודבל'ה גליקמן בני 73, מוני מושונוב בן 71, קושניר "הילד" בן 62. אם הביקוש יימשך כמו שהוא עכשיו, הם ימשיכו להופיע לתוך החורף, אבל קיץ לוהט כזה ספק אם יהיה להם שוב. אל תחמיצו אותם, כי הכל כאן קורה במקרה ולגורל יש דרך מפותלת.