שיילוק

שוב נוה-יהושע ורמת-עמידר מצ'פחות זו את זו לשלום בין עברייני, ואני בן שמונה או תשע, קונה במכולת של אריה זלצמן – גנב פחוס גולגולת עם כיפה וזקן דשא צהוב - קלפים לאלבום כוכבי הליגה. זלצמן הוא נוכל שעושק ילדים מדמי הכיס שלהם באמתלה של טעות בחשבון. "מה, לא קנית גם אשל ולחם אחיד?", הוא שואל כשאני מתעניין מדוע מחיר שתי חבילות קלפים זינק מ-20 שקלים (ישנים) ל-48. "לא, אדון זלצמן. לחם וחלב אמא שולחת אותי לקנות בסופר. שם יותר זול". הוא מלטף את ראשי באצבעות הפדופיל בתקופה הרדומה שלו. המגע שלו גורם לי לפרכוסים באזור המעי הגס. בחילה היא תחושה מטלטלת כשאתה מתחת לגיל עשר. זלצמן הוא אחת הסיבות לאנטישמיות בעולם. אנשים כמותו מוציאים שם רע לכל נצר לבית יעקב באשר הוא.

בבית, מדביק בסימטריות של אובססיבי קליני בהתהוות את התמונה של גד מכנס בתוך המשבצת באלבום. בטלוויזיה חיים יבין אומר משהו על אש"ף. הוא מטעים את האש"ף במילרע. מפיו זה נשמע כמו פרסומת לקולף ירקות מפלדת אל-חלד: "אש"ף בקילוף מלפפונים", או אולי "גאון בניקיון". אני מרים את ראשי לטלוויזיה. גבר בכאפיה ובחליפת צבא שנראית כמי שנגנבה מילד בתהלוכת תחפושות בעדלאידע בנס-ציונה מדבר בערבית. הצליל של השפה הזו מפליא אותי. זקן הדשא הצהוב שעל פניו מחריד אותי. הבטן מתעווה, הקיבה מתכווצת. אני מצוי על סף הקאה. אמא שואלת "מה קרה?", ואני אומר, מצביע על יאסר ערפאת, "זלצמן מהמכולת בטלוויזיה".

וזה העניין עם יאסר זלצמן, שבשנים האחרונות, עם הפרקינסון, נראה כמו זעזוע מוח עם שאיפות לאומיות, כמו שאול הטרקטור רגע לפני שהסולר אוזל, כמו פוד פרוססור שמישהו דחף לתוכו בטעות סביבון מעופרת יצוקה, כמו אריה ערפאת, המכולניק היהודי מדרום רמת-גן, שסבל בגולה ועלה ארצה כדי לבנות ולהיבנות ולדאוג לביתו על חשבון קשיי חישוב העודף של ילדים בתחילת השהות בעממי-ממלכתי שלהם. דרעק עם מקום שמור ביום הכיפורים בבית כנסת "אוהלי יעקב". מיסטר "פרנוסה".

ואם בשבוע שעבר עלה אריק שרון על מזבח הדימויים והואשם בהיעדר אותנטיות ישראלית, ממש מאחוריו – עם מראה הליימעך שעבר טלטול אחד יותר מדי – ניצב יאסר ערפאת, הלא הוא הז'אן ד'ארק של מחנה הפליטים בלאטה. ערפאת, בוודאי תסכימו, הוא לא מועמד מוביל לזכות בתחרות "מר המראה האוריינטלי". עם כל הכבוד לאנגלית מוליכי הפרדות שלו, שכולה מחווה ל"אאהההה" של אנואר סאדאת, יאסר ערפאת נראה כמו גוי שהוטבל לעם ולמולדת הלא נכונים. מוחמד דחלאן, עם מראה הסמיר שוקרי שעבר קורס לוחמה בשטח בנוי, נראה מועמד הרבה יותר מתאים להיות הפנים של פלסטין. ג'יבריל רג'וב, עם שפם העמיר פרץ שהשתכנז, חליפות המיליונר שעשה את הונו ממכירת נרגילות תפוחים לצרפתים מטומטמים, מאוהבים בשיק הלבנטיני החדש לסלון, נראה הרבה יותר מתאים. שלא לדבר על סעאב עריקאת, שעם משקפי האלטון ג'ון סבנטיז שלו נראה כמו מחווה של האיסלאם לאשראם פונה, שאפילו הוא מייצג איזה זן חדש של פלסטיני – מצויד באנגלית ובנימוסים בריטיים ובהתנשאות קולוניאליסטית בהתאמה, על בני עמו, בני שיחו, בני ישראל, בני ברמן ז"ל ובכלל, אם כבר להיות עם כבוש, אז לפחות בחופשת הכחשה בקרלטון שטוקהולם.

אבל העסק מתחיל להריח מבגידה באתוס "לא נמשכים לאויבים", כשהמחשבה נודדת למחוזות קרובים מקרובים ולאסוציאציות אסורות, אבל בלתי נמנעות. שכן, מה לעשות ויאסר ערפאת נראה יהודי יותר מהרבה מאיתנו, גלותי לא פחות משאנחנו ודומה ליהודי כמו פלסטין לפלסטינה. הביטו בו, עם גישת ה"שיקרתי ולכן אסיים" שלו, עם גישת ה"מה, לא סגרנו על שער של שישה שקלים לדולר?" כשהוא גובה ממכם את שכר הדירה. הביטו בו: עם הצורך הכפייתי להיות בסדר, עם מבט הקלפטומן שהשתקם בעיניו בכל פעם שהוא נתפס בפילוח סוכריה אסורה מהדלפק, עם המיומנות שרכש בהסוואת קטטר מתחת לחליפה, עם הרצון שלו להתחבב על כולם, אפילו במחיר של להטמין לאויביו לבנת חבלה מתחת לבופה, רגע אחרי שהוא מתחפף מביקור ניחום אבלים.

הסתכלו עליו, בסוחר הפלסטיני הזה שיישא וייתן על גורל שני העמים באזור – היאך תמצאו מועמד מתאים ממנו לתפקיד שיילוק – המלווה בריבית קצוצה וגוזר את הקופון השמן בחיוך מתנצל? היכן תצליחו לאתר דמות ראויה ממנו למחקר שנושאו "האשמדאי היהודי הגלותי – קווים לדמותו"? כי ערפאת, ככה, כמו שהוא, עם כל החיבה שלו לג'בלאות ג'בליה, הוא הכי גליציה פינת וילנא שאפשר להעלות על הדעת. המוסלמי הקשיש הזה מחזיק בסך כל התכונות שהופכות כל יהודי לסטריאוטיפ, וכל סטריאוטיפ "היהודי השקרן" לסיבה ליהודים לתחזק אותו. לעובדה שהוא מוסלמי ופלסטיני יש חשיבות שולית. יהודי הוא כל מי ששכניו ליבשת הדביקו עליו את סטיקר "היהודי התחמן". אפילו אם הוא ערבי.

הביטו בו: כמו אחרון אבותינו, נודד ממקום למקום, רק כדי להיות מגורש מכל מקום בבושת פנים. מואשם בחתרנות ובניסיון להרעיל את הסביבה. משאיר אחריו גדודי אויבים, בעלי ברית שנדפקו ושונאים עילגים. האזינו לגוזמאות הפרועות שהדביקו לו בכל אשר פנה, חלקן מצוצות מהאצבע, חלקן עלילות דם. ראו כיצד מדביקים לדש חזהו את כל עוולות העולם, כיצד מנסים לטפול עליו כל תחלואה ומחלה, מלחמה ומהומה שמתרחשת, בכל מקום, כל הזמן. הוא מקור לשמועות זדוניות, להכפשות, לגזענות מטונפת, לבדיחות מרושעות, קורבן של התנשאות והתייפייפות, גיבור ראשי בלהיט לבני הנוער "הפרוטוקולים של זקני רמאללה". יהודי, אין מה לומר.

ככה זה. להביט בערפאת זה כמו להביט במראה – בשאיפותיו הכמו ציוניות למולדת, בתחושה שתקומה תהיה לו רק בארצו – הוא מזכיר לנו את הדמות שהיינו, הדמות שהיום אנו בזים לה ומתכחשים לה, הדמות שהיא אנחנו: היהודי הגלותי, עושה דברו של האדון. הנבעך חסר האונים, הריקא ומוג הלב, שחולם על גבורה ועל חירות, על הגדרה עצמית ועל עצמאות, אבל בינתיים נאלץ להסתפק בנוכלויות קטנות, בזעיר תיחמונים, שמתמרן את העולם כמי שבקיא רק בתורת ה"להסתדר עד לקטסטרופה הבאה". ערפאת הוא הבבואה של עצמנו שמשתקפת אלינו, מכעיסה אותנו