ברוכים הבאים למשימת החזרה בזמן, או כפי שבאמת ראוי לקרוא לפרק הזה: מסיבת בזבוז הזמן שמשתלטת על הבית, על הפרק ועל הערב שלנו. כל זאת בטרם ניפרד משלושה דיירים בשבת ונתחיל לראות את הסוף של כל הסיפור הזה. אבל ראשית כל, פלאשבק וביקור קצר של לרה, שעטויה בחליפת הפוך המיתולוגית שלה וברצף מילים שכמו תמיד נשמעות כמו טקסט שכתב אדם שנרדם על המקלדת ואיכשהו נפלט לה ששי דיירת חזקה בחוץ (פיפי חרטטנית). מודה שבשלב זה הייתי שמחה גם לקאמבק של גיא זקנבוט, אבל איכשהו קיבלתי את ניקי גולדשטיין ולצערי הרב - ותאמינו לי שהוא רב - עוד נחזור לזה.
הפלאשבק המיותר בעולם ממשיך לשוטט במעמקי הזכרונות של הדיירים ומחזיר אותנו לשנת 2011, הישר אל קריירת המחול הקצרצרה של ליאל קוצרי בן ה-16, על הבמה הנחשקת של מתנ"ס רמלה - כאילו שהעיר הזאת לא סבלה מספיק בחיים. אם תשאלו אותי, אני לא פוסלת את האפשרות שהוא גם התפלח לכמה שיעורים בחוג דרמה כי איך נאמר, כל נאמבר של הבחור הזה לא ממש מתרומם מבחינתי ולא, זו לא בדיחה הומופובית. אני פשוט לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה ברמות של אם הוא אומר לי שהשמיים כחולים, אני מרימה מבט למעלה כדי לוודא שהוא לא מחרטט אותי.
אף על פי כן ובין צעדי דבקה ופסדובלה, רקדנו את דרכנו גם אל שנת 1998 עם כל הרפרנסים המוזיקליים המקובלים (והמעולים), גילינו שיש דיירים בבית שמעולם לא פגשו קסטה פנים אל פנים והרגשנו זקנים. אלו שכן זוכרים משהו מהתקופה, נשלחו לחדר עמוס בקלטות וסלילים כשבאחת מהן הסתתר מסר מתוק מהבית לאורי נגר, שבהמשך, הודה בחדר האח בהמון דברים וכן, גם שיש לו אגו. בשלב הבא אברהם יודה שהוא חי בימי הביניים, שהריסים של סתיו טבעיים וששניר הכי לא חי על קלונקס בבית.
המסע בזמן ממשיך אל שנות ה-70, נתקע שם ומשום מה מתקבע על חזון אומנותי של מסיבת סיום כיתת מב"ר ורמת מוטיבציה של ספסל אחורי באוטובוס. בראש האירוע מככב הקאמבק של ניקי גולדשטיין (כי השמועות מספרות שאבי דור לא היה פנוי). כל זאת, במטרה להרים מופע מחווה לצביקה פיק לציון שנה למותו - בכיכובם של דיירי הבית. וכשאני כותבת מופע מחווה אני כמובן מתכוונת לפרפורמנס של חילול קודש בוטה וגם הזדמנות מעולה לדיירים שלנו לאסוף חומרים לשואו-ריל שלהם ליום שאחרי התוכנית. בקיצור, אני מקווה שלצביקה פיק יש מספיק מקום בקבר כדי להתהפך בו.
לתפקיד הבימאים מלוהקים אתי וליאל, שמשוכנע שקוונטין טרנטינו הוא דייר עבר בתוכנית. כצפוי, רוב דיירי הבית רק ציפו לסיים עם החלטורה הזאת (כאילו שעוד פחות מחודשיים הם לא הולכים לדחוף לנו קוד קופון למקלות אוזניים בטיקטוק) - אך ליאל, שטען שהוא בכלל לא מנקד את האודישנים על סמך מערכות היחסים שלו בבית - הכי עשה את זה וכמובן הונע אך ורק מאינטרסים אישיים ולכן גם העניק לביצוע של אברהם ציון גבוה, לשיר - ציון נמוך, וכצפוי לסתיו הוא העניק ליטרה של זמן מסך, כשהחליט לקטול את הביצוע הבאמת לא מאוד מרגש שלה לשיר "עוף גוזל" (סליחה אריק, אתה כבר אמור להיות רגיל).
נכון, אף אחד מאיתנו לא מאמין שליאל הפריד את הרגשות האישיים בדיוק כמו שסתיו לא באמת נפגעה מכל הסיפור הזה. וכן, אף אחד גם לא מאמין שהיא עמדה על במה בעבר וזימרה מול קהל שיש לו אוזניים - גם אם תטען אחרת. כך או כך, גילינו שכל מה שאורי נגר ואברהם היו צריכים כדי להשלים, זה סשן של ריקוד מושחת. החדשות הרעות: טרם הוחלט מי הכי גבר ונדמה שאנחנו לא קרובים להכרעה.
מיותר לציין כי לא מדובר במופע מרהיב במיוחד, לא המחווה ולא הפרק שסיפק לנו שוב את אותם רגעים חמודים של יענקי ומעתוק, ליאל מצית מדורה ששורפת לסתיו באגו, ניסיון גישור עצל של אתי, גלגול עיניים נינוח מכיוון ספיר, נהמה קלה שנפלטה מפיה של שי ושניר…מה קורה איתו? כאילו רציני, מה קורה שם? לאיזו סדנת ניהול עצבים שלחו אותו? הבחור כבוי לגמרי והאמת, שגם אנחנו. במילים אחרות, נדמה שהדיירים שלנו עייפים לא פחות ממי שצופה בהם ושכל ניסיונות ההחייאה של העונה הזו מבהירים לנו סופית שהעסק הזה כבר ממזמן מת.
לבסוף, כמו כל טיסת לואו-קוסט, הדיירים התבקשו להיפרד מחפציהם ולהפחית את משקל המזוודות שלהם כדי לעלות לטיסה ל-2023 (טיסה=הבאנו אפטריסט מתחיל שיעשה אפקטים של רעמים וברקים) - תמורת כל קילוגרם שהדיירים ייפרדו ממנו, התקציב יתנפח בחמישה שקלים בלבד. באופן מפתיע, יובלוי ושניר זכו בתואר המפחיתנים המצטיינים שהקריבו קילוגרמים רבים מחפציהם בעוד ששיר המכשיר ואורי נגר נפרדו מכמה פריטים בודדים בלבד. קינחנו במפגש משפחתי של יובל מעתוק, נפרדנו מיובל לוי והלכנו לישון עייפים ומותשים מתמיד.
נ.ב.
בונוס לחג לעורך של הפרק הזה בהול