לעולם, ולא משנה כמה יומנים "בלתי מצונזרים" ככתוב על הכריכה יפורסמו, תיוודע לנו אנאיס נין כמאהבת של הנרי מילר. לא, לא ג'ון מ"הנרי וג'ון". השנייה. האחרת. הגרפומנית. "גילוי עריות", חלק היומן מן השנים 1932-1934 אמור להיות מסעיר, גם לאור הכותרות וההגדרות הסנסציוניות המובטחות מטעם ההוצאה (זמורה ביתן) וגם משום הפורמט היומני המאכלס כמה מאהבים בו זמנית ואת ההגיגים החריפים עליהם, עליה, על היחסים, על האמנות ועל הדינמיקות הסבוכות בין כל הנ"ל. וכל זה מטעם אשה אמיצה, המפענחת את דרכה בפריז של מחצית המאה העשרים בין גברים, אמנים, רעיונות, בין אורגזמות ויצירתיות מתלהבת ומחפשת.
אלא שטקסט יומני הוא סוג טקסט מוזר. הוא מבטיח הכל. את כל האמת. רק את האמת. בפועל, בדרך כלל מתחוור שהדברים המעניינים ביותר נשארים בחוץ. אפילו לגבי היומן המפורסם בעולם, של אנה פרנק, הסתבר שסיפור מציאתו, צנזור הדפים מתוכו, גילוי הדפים החסרים, נוסחיו השונים, מעניין לפחות כמו התוכן עצמו.
כך מסתבר גם שההבטחה המגולמת בעצם ההגדרה "יומן", ההבטחה לאותנטיות שאין שנייה לה, ההבטחה לכרונולוגיה מתועדת, לא מתקיימת בהכרח. בייחוד כשבשני המקרים, פרנק ונין, מדובר בנשים צעירות, עם מיניות מלבלבת ואמביציות ספרותיות. רמת החשיפה, סגנון הכתיבה, מדרגי השפה, בחירת הנושאים, החזרות ופערי העלילה, לעולם ייחשדו כמניירות ספרותיות ולא כמהלך אותנטי הנובע מאילוצי החיים. הם לעולם ייחשדו כנסיונות ספרותיים בוסריים, כטיוטות לטקסט שאין אומץ לתת לו פומבי. זה חשוב מפני שזה משליך על מעמדם ההיסטוריוגרפי של הטקסטים. האם אפשר ללמוד על הנרי מילר מהאופן בו כתבה עליו אהובתו הנבגדת, המועדפת, הנבגדת שוב והמועדפת שנית? האם אפשר ללמוד על האופן בו השפיעו הפסיכואנליזה והסוריאליזם על הבוהמה באותה תקופה רק מהאופן בו תפשה אותם (ובחרה להרהר על אודותיהם) אנאיס נין?
בקריאה מסתבר, לפחות בכל הנוגע להשפעת הפסיכואנליזה, שרוב הזמן זו זריקת שמות, תארים ומושגים, רכילות רקע, שולית למפגשים של נין עם מאהביה ומחזריה. העובדה שחלק מהמאהבים היו מהיוצרים או ההוגים החשובים של התקופה אינה מעלה ולא מורידה. מהיומן עולה שעיקר ערכם בעיניה הוא כמאהבים ותו לא, ערכם נמדד בכמות תשומת הלב שהם מעניקים לה. כן, היא מספרת פה ושם על סיעורי מוחות שהתרחשו ומילאו אותה אדרנלין (או ייאוש, או קנאה, או פחדים וספקות או שמחה וכיוב), אבל הרמה הכללית כל כך גיל התבגרותית, שהסיעורים האלה לא ממש מאתגרים, מסקרנים, חושפי טפח. גם אין פירוט של התוכן הספציפי, במה בדיוק עסקו באותן פגישות שפתחו לפניה עולמות חדשים.
אחרי כמה זמן מצטבר יגע גדול מקצב הפגישות שלה, מהמעברים שלה מזה לזה, מניתוחי היחסים שלה. היא כל הזמן מעדיפה את זה ונמאס לה מההוא ולהפך. מתברר שאנאיס נין חיה בקצב אש כי פחדה להיות לרגע לבד. וכשנתקעה עם זמן פנוי בין קינטורו של מילר לבין פיתוי פליקס אלנדי, מיהרה לפתוח מחברת ולספר על קינטורו של הנרי מילר ופיתויו של אלנדי. וזה אפילו לא מחרמן. מיומנים לא מצונזרים אפשר לצפות לפחות לתיאורי סקס ולהגיגים מנפצי טאבו. לא. היא מחפשת את עצמה בנוסח "קיבוצניקית רגישה" שבמקרה מסתובבת בחוגים הכי נכונים בתקופה הכי נכונה. כיום זה מתקבל כטקסט נאיבי ואיטי. במחשבה שנייה, ב-1932 כבר השתולל הפמיניזם ברחובות ואפשר היה לצפות מנין כבר אז לא להיות כל כך חסרת ביטחון, תלותית ונמרחת.
יומן הגימנזיסטית
11.3.2003 / 10:20