המחזה "המלך עומד למות" מספר את סיפורו האבסורדי של שליט כל-יכול, ששולט לא רק בממלכה אדירה אלא באיתני הטבע כולם. גילו 400 שנה, הוא תכנן את מגדל אייפל, הוא בנה את לונדון וניו יורק, הוא כבש את כל אומות העולם במלחמות בהן נלחם בעצמו. הוא ברא את השמש, אבל לא הסתפק רק בזה אלא המציא גם את האש, ולקינוח הוא כתב את כל היצירות של שייקספיר. ואז, לפתע, משהו השתנה. המלך ברנז'ה חלה, הממלכה קרסה, הארמון החל להתפורר, היבולים ייבשו, הצבא התמלא בסרבנים, ואפילו השרים שלו לא סרים למרותו. אף אחד לא נשאר נאמן לו פרט לאשתו (אחת מהן, בכל אופן). כל זה קרה לפני זמן לא רב, או אפילו אתמול בלילה, לא ברור בדיוק.
למרות שבבסיסו ניצב מנהיג שגורר את מדינתו לחורבן מכיוון שהוא מסרב לקבל את המציאות, "המלך עומד למות" הוא לא מחזה פוליטי, אלא מחזה פילוסופי על קיום בצל המוות. כמו רוב היצירות של אז'ן יונסקו. היה לו קטע עם המוות, למחזאי והסופר הרומני-צרפתי. הוא נהג לחלום על הדרך שבה הוא ימות מאז שהיה צעיר. זה כמובן לא אמור להפתיע יותר מדי, לאור העובדה שהוא נאלץ להסתיר את מוצאו היהודי במהלך הכיבוש הנאצי בצרפת (עובדה שחשף רק אחרי שביקר בישראל ב-1967), אבל במהלך חייו, וגם אחרי שהפך למחזאי מפורסם ומצליח, הוא רק העמיק יותר את האובססיה שלו עם המוות.
"מפתיע אותי שאף אחד לא שם לב שיש בסוף 'המלך עומד למות' הרבה אנלוגיות לספר המתים הטיבטי", אמר יונסקו בריאיון למגזין צרפתי בשנות ה-80. הוא צודק. האמת היא שכמעט בלתי אפשרי להבין באמת את מהות השליש האחרון של המחזה בלי הכרה לפחות שטחית באמונה הטיבטית העתיקה של ה"בארדו טודול", לפיה הדרך היחידה לחיות חיים מלאים וחופשיים היא להתכונן למוות (סליחה מראש על התמצות המאוד אכזרי של האמונה המורכבת).
יכול להיות שאותה גברת שהחלה לצווח באמצע ההצגה בקאמרי ביום שישי האחרון היא דוקטור לפילוסופיה אקזיסטנציאלסטית שנעלבה מהיחס השטחי שנקטו עירד רובינשטיין ותום חודורוב, מתרגמי המחזה לעברית. אלא שהרבה יותר סביר להניח שמדובר בתומכת בהפיכה המשפטית שהחליטה לצאת לספוג קצת תרבות בתל אביב, וחטפה תעמולה פוליטית ארסית לא מעודנת ולא מתוחכמת ישירות לפרצוף. ייאמר מראש, זה גועל נפש להפריע להצגה בגלל שמשהו שנאמר על הבמה מפריע לך, או בכלל. המעשה של הביביסטית הצועקת היה דוחה, אבל זה לא אומר שהטענות שלה לא נכונות. לטעון נגדה, כפי שנעשה בסופ"ש ברשתות החברתיות, שהיא "לא הבינה את ההצגה" או "שמדובר בהצגה פוליטית מלפני 60 שנה" זה פשוט עיוות של מה שקרה שם.
רובינשטיין, שגם מביים את ההצגה, פשוט ויתר על כל תחכום סובטילי והחליט לדחוף לצופים הקבלה גסה בין המלך ברנז'ה לבנימין נתניהו. זה מקומם בעיקר כי אין בזה צורך. אם חוזרים לטקסט המקורי רואים כמה המחזה שכתב יונסקו מתאר בצורה נבואית כמעט את ישראל של 2023, בלי שום צורך "להנגיש" את זה. כבר עם פתיחת המחזה המקורי מדברים על חוסר השליטה של המלך בצבא, שמלא בחיילים שמסרבים להילחם מסיבות מצפוניות. המלכה מספרת על כך שהאוכלוסייה נהייתה זקנה מכיוון שמתוך 9 מיליארד תושבים נשארו בממלכה רק 45 צעירים, וגם הם פשוט כאלה שלא רצו בשום מקום אחר. בהמשך המלך מתאונן על כך שהוא לא יכול לתקן את הארמון שלו כי אין יותר מהנדסים בממלכה, לאחר שהאוניברסיטה נפלה לתוך בור ענק.
כל הדוגמאות האלה, שנכתבו ב-1962, היו מספיקות כדי "לקרוץ" לקהל על ההקשר האקטואלי בלי לתרגם את המחזה לישראלית מדוברת. בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות שההצגה עלתה ברחבי העולם (כולל כמה גלגולים בישראל, בהבימה והקאמרי). אלא שהיוצרים הישראלים החליטו פשוט להציג נוסח מקומי של המחזה, עם עקיצות שמתאימות יותר לרמת העידון של הפאנל של "הפטריוטים" בערוץ 14 מאשר לתיאטרון הרפרטוארי. בתפריט: "בתקשורת נגיד שהמלך סובל מהתייבשות", "אין לנו מכונת כביסה, אז המלכה שולחת את הכביסה שלה לחו"ל", "תמות עם כבוד עצמי, כמו לואי ה-14 או הזה שירו בו שלושה כדורים בכיכר", "החיילים הסרבנים בוגדים" ועוד.
בגרסה המקורית של המחזה, המלך מציע ברגע של חולשה לוותר על הכתר, כשמסביבו כולם מעודדים אותו לעשות את זה בשביל להציל את הממלכה. זה קטע אוניברסלי. אפשר להגיד שהוא נכתב ב-1962 על רקע המלחמה הקרה, כמו שבהפקה הקודמת בקאמרי אפשר היה להבין שמדובר בהשוואה לדונלד טראמפ או ולדימיר פוטין. זה היופי האבסורדי שמציג יונסקו. אלא שהקאמרי החליט לדחוף את ההשוואה לנתניהו בכוח לגרון של הצופים ותרגם את הקטע בצורה כזו שהמלך מציע "להתפטר". הרופא המלכותי, המלכה והמשרתת מגיבים בשמחה, ומשתמשים במילה המפורשת: "לך".
צודקים היוצרים שאנחנו חיים (בינתיים) בדמוקרטיה, ולכן חופש היצירה שלהם מאפשר להם להציג על הבמה את האמנות שלהם בכל צורה שיבחרו. מצד שני, הטענה הזאת פחות עובדת כשמעוותים בכוח יצירה מקורית לתוך עיבוד פשטני, כשכל המטרה היא תעמולה פוליטית. כך גויס אז'ן יונסקו, שנקבר בפריז לפני כמעט 30 שנה, אל תוך המחאה נגד ההפיכה השלטונית בישראל. לטעון כלפי מי שזה מפריע לו שהוא "לא מבין את המחזה" זו פשוט התנשאות אליטיסטית מיותרת.
במבחן התוצאה מדובר כמעט בהישג: כל כך הרבה מרכיבים עשירים שיוצרים תוצר כל כך משמים. המחזה הכי קוהרנטי (והכי מצחיק) של יונסקו; עם שחקנים נהדרים כמו רמי ברוך בתפקיד המלך ברנז'ה, קרן מור המדהימה בתפקיד המלכה מרגריט ונטע גרטי בתפקיד המלכה מארי; פוגש מציאות בה המחזה מרגיש רלוונטי מתמיד, כשמחוץ לאולם אנשים מפגינים נגד מנהיג מזדקן ששולט יותר מדי שנים ומתבלבל בין טובת המדינה לטובתו האישית. זה אמור לעבוד, אבל זה לא. התוצאה היא מין מערכון ארוך ולא מוצלח במיוחד, עם "בדיחות" שאפשר לזהות מקילומטר שאפילו גאון קומי כמו קרן מור לא יכולה להציל.
לא הכל רע. היוצרים כן מצליחים להביא לנוסח העברי חידוש בכל הנוגע לאילוזיות המקומיות. המחזה המקורי מתכתב עם יצירות כמו "מפלת בית אשר" של אדגר אלן פו, "הזר" של אלבר קאמי ו"המלט" של שייקספיר - בעוד הגרסה החדשה מתכתבת עם יצירות פאר אחרות כמו "עוץ לי גוץ לי" של שלונסקי (שמזוהה עם רמי ברוך) "קופה ראשית" ו"החמישייה הקאמרית" (כולל אזכור מפורש של המערכון "מוות לעננים") ולקינוח "יוניקורן" של נועה קירל, סתם בשביל הפאן.
בשורה תחתונה מדובר בפספוס ענק. לא מדובר באמת ב"המלך עומד למות" של יונסקו אלא ב"ביבי עומד למות". תצוגת המשחק של קרן מור ורמי ברוך מעולה, והיא מגיעה לשיאים בדיאלוגים האחרונים במחזה, שנותרו נאמנים למקור, גם במילים ובעיקר במהות. אלא שזה מאוחר מדי. במקום משל חכם על מלך שמחזיק את המדינה בכף ידו (תרתי משמע), ההצגה הופכת לתשדיר פוליטי ארוך - ולא מוצלח - שרק ישכנע את המשוכנעים ויעצבן את המתנגדים, ולבטח לא תגרום לאף אחד באמת לחשוב. תיאטרון זה מקום שלעתים רחוקות מתגמל כתיבה חסרת סאבטקסט, במקרים חמורים יותר הוא ממש מעניש. הביביסטית הצועקת ביציע הייתה העונש של היוצרים הפעם.