זה מתחיל בהפנייה פתאומית של תשומת הלב למאמץ נסתר, עדין, עתיק ובלתי מודע, התכווצות קלה במעמקי המכאניקה הזעירה של התודעה בתגובה למצבים מסוימים, רגילים. זהו גילוי. זוהי חשיפה של ההתכווצות ובה בעת גם השחרור שלה, מחושך לאור. זוהי הסטה פעוטה של הכוונה, הבדל זעיר באיכות המתמשכת של נקודת האפס שלך. זה קורה לאנשים כל הזמן. זה מינימאלי, ספציפי, אישי. זו תנודת מעמקים. קשה מאוד להסביר את זה וגם אין צורך.
הנה אחת הבעיות של יומן: העובדה שהוא תובע ממך לבלות בעולם מילולי יותר מכפי שאולי היית רוצה, כופה עליך להגיד הרבה יותר ממה שבאמת מתחשק לך. אלו הפנים האחרות של הכתיבה: הכתיבה כאקט המחולל רדוקציה במציאות; הכתיבה כשליחתה של התגובה המיידית, הכפויה; כהיפוך של ההפנמה, השקט, התבונה.
אז עכשיו אני אפסיק להיום.
שני, 10 במרץ 2003: התכווצות קלה במעמקי המכאניקה הזעירה של התודעה
11.3.2003 / 15:16