בוקר טוב לכל צרכניות וצרכני הריאליטי שטרם התייאשו מלצפות בזוגות לא מתפקדים מנסים להתאהב זה בזו על המסך, ולא - אני לא מתכוונת לעוד פרק מייאש של חתונמי. שהרי בשעה טובה ומוצלחת, אפילו שי החלה לפקפק בטיב מערכת היחסים שלה בבית וכתוצאה מכך החליטה להפריד מיטות עם שניר. לא עניין של מה בכך כשמדובר בדייר די רגיש ואמוציונלי שלא ממש מחבב את תכונת האופי הזו בעצמו ומעדיף להתבטא בעיקר דרך המילה "אחי" במקום לחשוף פגיעות.
אבל לא רק הזוג המשוקץ הזה החליט להתפצל לשניים, כשהשבוע הבית כולו נצבע בכחול ואדום ונחלק לשתי קבוצות. האדומה של ספיר, הכוללת את אורי נגר, ליאל, שניר ויובל מעתוק והכחולה (והמפסידה) של אברהם והנותרים. כצפוי, חרף הדרמה שהובטחה לנו על הבית המשוסע, נדמה שהאחדות הקבוצתית הצליחה לשמור על יחסי שלום דווקא בין דיירים כמו סתיו, אברהם ושי שצלחו את המשימה ללא חיכוכים מיוחדים. במילים אחרות, שוב נותרנו עם אותן הדרמות הקטנוניות וגם חתמנו במפגש מרגש עם אמא של שי.
או כמו ששייקספיר אמר: "הבית הוא המזרח וסתיו קצין היא השמש".
בדומה לשי ושניר, גם אברהם ניצל את ההיפרדות מספיר כדי להרהר בקשר של השניים מחדש. במקביל, הוא החזיר אותנו לכמה מרגעי הקסם החמקמקים שלו ושל סתיו, שמזכירים לנו שמדובר בצמד איקוני אך כה מפוספס. מיותר לציין כי בסופו של דבר אברהם הצליח לשכנע את עצמו שהזוגיות שלו ושל ספיר תשרוד הכל ושהיא הכי טובה בעולם. מניחה שהוא גם בטוח שהפלוצים שלו מתחת לשמיכה לא כאלה דוחים ושכולם סתם עושים דרמה. לא נורא, שברון לב זה דבר שבונה אופי.
אבל נחזור לקרב על המיטות, שבמהלכו התבקשו ספיר ואברהם לענות על שאלות סכסכניות בסגנון: מי הדיירת הכי אמיתית, מי הכי פחות מפרגן, מי בעלי הפוטנציאל הגבוה ביותר לצאת לדייטים בחוץ, מי הכי אגואיסט (סתיו), מי הכי אסטרטג (ממש לא אורי נגר) ומי הכי מושפע מלחץ חברתי (דווקא כן אורי נגר). כל זאת על סמך התשובות שהעניקו צופי התוכנית מבעוד מועד, כי יש להם זמן מספיק פנוי כדי לענות על סקרים פנימיים מטעם התוכנית.
בסופה של המשימה, הקבוצה האדומה של ספיר ניצחה והותירה את ליאל שיכור מניצחון. גם את החמרמורת הוא פורק על לא אחרת מסתיו, דמות שבין כה לא מצליחה לעשות יותר מדי בכלל ולא מצטיינת בהפסדים בפרט. אבל זה בדיוק מה שיפה בסימביוזה בין השניים האלו, כשגם לנו וגם להם ברור שמדובר באותו בן אדם וכן, בשני אנשים שבקושי מצליחים להסתדר עם עצמם כאינדיבידואלים. כך שהם בטח לא מסוגלים להכיל את השיבוט הטלוויזיוני שלהם. מצד שני, זו גם בדיוק הסיבה שבגללה הם כל כך מעולים בלחרפן זה את זו. וגם אותנו לקינוח.
אך בשלב זה, ליאל מבין שגם הקהל רואה לו מתחת לטישרט ושנותרו מעט מאוד קונים לההתחממות הרגעית בין השניים. ולא, זה לא בגלל ששוב נתקענו עם תקציב בסיסי. ועל כן - הוא מתחרפן. כי יותר כואב להודות באמת ויותר אסטרטגי להציג את עצמך במונולוגים מעושים שלא יביישו מגמת תיאטרון בפריפריה (ותאמינו לי, אני למדתי באחת) ולהעניק לעצמך תארים על עבודות מדומיינות שאף דייר מעולם לא ביקש שיבצעו עבורו.
וכשליאל טוען שהוא לא מחפש תעודות הוקרה הוא צודק. הוא לא זקוק להן, הוא פשוט מסתפק בריב הבא. והוא יונק ממנו את רוח החיים שלו בבית ומכור אליו כמו שסתיו מכורה לסוכר ואורי נגר דפוק על פילרטוטים. זה בסדר, לכל אחד יש את הסם שלו ואצל חלק מהדיירים זה קלונקס, אבל אסור להגיד. קיצור ליאל, פליז שחרר אותנו. אתה לא הפנים של עם ישראל ובין כה אנחנו תקועים כבר 75 שנה ברשימת המתנה לפייס-ליפט.
גם הקרבות הבאים מרגישים כמו הקאמבק הנוסטלגי של ששטוס, כשרמת המשימות נעה בין מתח על רא'צטים ושייקים מגעילים על בסיס נקניקיות וגפילטע פיש. מודה שבשלב זה נורא קיוויתי שגיורא חמיצר ישפוך ג'יפה על אורי נגר או שלכל הפחות יכניסו את טל מוסרי לסשן אחרון על קיר הגורלות. במקום, זה קיבלנו את אברהם סופג שלושה הפסדים ועדיין משוכנע שהוא ניצח, את ליאל מתהדר בכישורי הבליעה שלו (הרמה להנחתה עבור כל אדם שבילה בגריינדר יותר מ-7 שניות) ועוד כמה רגעי אבירות אנטי-שמנופובים מצדו, כשהם למעשה, האקט השמנופובי האמיתי. בעיקר כשמדובר בבחור גבוה שלא אוהב ללכת לחדר כושר אבל הוא חד משמעית לא שמן.
חתמנו בעוד הפסד של סתיו שאפילו לא ניסתה לנצח וכן, במהלך קצין קלאסי שכלל התייפחות ופסאודו-הלקאה עצמית כדי שלא יכעסו עליה אחרי שדפקה עוד משימה, לאחר שסירבה לשתות את השייק המגעיל שליאל רקח עבורה. שזה ליטרלי מה שהייתי עושה אחרי שהורידו אותי לשלוש יחידות במתמטיקה כולל החלק של לחבוט בעצמי עם ספר אלגברה.
מצד שני, מי שלא מסיים בגרות מקבל מכות חשמל מהאח הגדול בזמן שיעור ציור. בקיצור, תגידו שנגמר לכם התקציב לאנשי קריאייטיב מבלי להגיד שנגמר לכם ותציעו לי עבודה, אני ממש צריכה את הכסף.