לפני כמה שנים הייתי בתחנת סאבווי בניו יורק בדרכי לברונקס (אל תשאלו), כשמולי עמדה דמות מוכרת למדי. לקח לי כמה רגעים להבין שמדובר בשחקן הקולנוע אוליבר פלאט. אם השם לא אומר לכם כלום, תריצו רגע חיפוש בגוגל, כי אין סיכוי שלא תזהו את הפרצוף שלו. פלאט שיחק בעשרות סרטים הוליוודיים, לרוב בתפקידי אופי קטנים. זאת כנראה הסיבה שהוא יכול לנסוע ברכבת התחתית בלי שיציקו לו יותר מדי. הופתעתי לראות כמה הוא גבוה, יותר ממטר ותשעים. כנראה שבהיתי בו קצת יותר מדי זמן כי הוא שם לב שאני מסתכל עליו, והחלפנו חיוכים מבוישים.
התרגשתי לראות אותו כי הוא כיכב בסרט שכל כך אהבתי כילד. היו לו תפקידים גדולים יותר, והוא אפילו היה מועמד לפרס האמי כמה פעמים, אבל מבחינתי הוא תמיד יהיה המוסקטר פורתוס, מהסרט "שלושת המוסקטרים" שיצא ב-1993. זה עם שיר הנושא של בריאן אדאמס, רוד סטיוארט וסטינג. אני זוכר כמה התלהבתי מהצפייה בו, בקולנוע "הוד" המנוח בתל אביב. הסרט יצא אחרי שכבר קראתי את הספר של אלכסנדר דיומא וראיתי את הסדרה המצוירת (בה המוסקטרים היו כלבים משום מה). שנים לאחר מכן אפרים סידון וצדי צרפתי יעלו מחזמר שמבוסס על הספר, עם הכוכבים של "הקומדי סטור". זה בסדר אם שכחתם את זה.
אין נוסחה לכתיבת סיפור טוב ועל-זמני. מה גורם לילדים גם במאה ה-21 להתאהב במורדים מחיל המשמר של המלך לואי ה-13, ולשנוא את הקרדינל רישלייה? בדיוק כפי שאני לפני שלושים שנה לא ידעתי מה זה קרדינל או מה זה רובה מוסקט, שעל שמו נקראים המוסקטרים. וזה בכלל לא משנה, כי סיפור טוב הוא סיפור טוב. יש בו את האומץ התמים של דאטרניאן הקטן, יש בו את טוהר הלב של מיליידי, יש בו הרפתקאות ואקשן בין טובים ורעים מובהקים וגם את המוטו הטוב ביותר שאי פעם נכתב בספר: "אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד!".
בימים אלה מוצגת בתיאטרון המדיטק בחולון הצגה בשם "שלושת המוסקטרים". התכוונתי ללכת אליה ביחד עם בנותיי הקטנות, אך להפתעתי גיליתי שהיא לא מיועדת לילדים קטנים, והכניסה אליה מותרת מגיל 9. חמש דקות לתוך ההצגה כבר הבנתי למה. לא מדובר בעוד עיבוד לקלאסיקה של אלכסנדר דיומא, אלא בהצגה מקורית לגמרי, על נושא קצת יותר עכשווי ואקטואלי מהשלטון הרקוב בצרפת במאה ה-17.
ההצגה מתארת את סיפורם של יהונתן, אילון ומאשה. שלושה ילדים דחויים שסובלים מתופעת בריונות בבית ספרם. מאשה סובלת מהצקות בגלל המבטא הרוסי שלה (למרות שהיא בכלל אוקראינית), אילון נדחה על ידי בני כיתתו בגלל שהוא חכם יותר מכולם, ויהונתן סופג התעללות פיזית ממש בגלל שהוא שמן. שלושתם יחד מתאחדים כדי להפוך ל"שלושת המוסקטרים" תחת אותו מוטו מוכר, כדי להילחם בבריונים, ובעיקר בבדידות שלהם.
את המחזה כתב חנוך רעים ומביים יואב בר לב, והוא מפתיע לא רק בטוויסט המרכזי לפיו לא מדובר באגדה קלאסית על צרפת במאה ה-17 אלא בישראל של המאה ה-21 - אלא גם בדרך הכנה שהוא מתייחס לנושא הקשה של בריונות. אין פה ניסיון לטבול את המציאות האכזרית הזאת בסוכר. זה חרא לסבול מבריונות, וגם אם תמצא שני חברים שישחקו איתך בגיבורי על, מוסקטרים או נינג'ות - זה כנראה ימשיך להיות חרא.
כדי לא להפוך את ההצגה למדכאת מדי, ההצגה מתחילה דווקא באפילוג. שלושת החברים נפגשים אחרי 20 שנה (במקרה או לא, "אחרי עשרים שנה" זהו שמו של ספר ההמשך של "שלושת המוסקטרים") ומגלים שכולם מצליחים ומאושרים. אלא שבזמן אמת, להגיד לילד דחוי שעוד 20 שנה הוא יהיה מאושר זה לאו דווקא מספיק. ההצגה לא מתעלמת מהאמת הזאת, וזו החוזקה שלה. היא לא מתנחמדת לילדים ואומרת להם את האמת.
הדמויות נקראות על שם השחקנים שמגלמים אותם: יהונתן בוטח, אילון פרבר ומאשה שמוליאן. שלושתם נותנים הופעות מצוינות, ונראה כאילו הם באמת חוו את חווית הבריונות על בשרם בבית הספר. שמוליאן בולטת דווקא כמי שלא נראית שאמורה להיות בכלל על הבמה הזאת. היא לא מנסה להדגיש איזה מבטא (שאין לה), היא לא מבליטה חולשות, אלא אפילו להפך - היא מתייחסת לבדידות שנכפתה עליה כיתרון. ככה זה נראה הרבה פעמים במציאות - החולשה הופכת למין כוח על -ולכן הורים לילדים כאלה לא תמיד יודעים מה עובר עליהם בבית הספר.
יש בעולם שלנו הרבה יותר ילדים שסובלים בבית הספר מאשר אבירים חסרי פחד שנלחמים בחוסר צדק. זה נכון בפריז וגם בחולון. הבחירה של תיאטרון המדיטק לשים את הדגש על התופעה היא הברקה. התוצאה נועזת, חכמה וגם משעשעת לרוב. ה"קרבות" על הבמה מרגישים אמיתיים, הדיאלוגים מרגישים אותנטיים בלי להיות מאולצים והמשחק סוחף ומרגש. לא מדובר בהצגה כיפית שכל המטרה בה היא להעביר עוד שעה מהחופש הגדול, אלא במחזה רציני לילדים שמסוגלים להכיל מסר מורכב שלא מאכיל אותם בכפית - ובנוסף, יש בו מסר חשוב לא פחות לנו המבוגרים. אבל אנחנו אף פעם לא לומדים גם ככה.