כשעורכי דין משני עברי המתרס מתנצחים בבית המשפט, הכלל מאוד ברור: אחד מהם הוא שקרן גדול והשני פשוט שקרן גדול ממנו. מי שמצליח לייצר יותר תחבולות יוצא עם ידו על העליונה, גם אם העובדות לא תמיד מתיישרות עם המציאות שניסה לייצר, הרי זו הסיבה שהלקוח משלם לו. אבל מה קורה בעימות שבו התובע והנתבעת הם שניים עם כישרון משחק עילאי ויכולות מניפולטיביות בפני עצמם?
במשפט של ג'וני דפ ואמבר הרד, שנפתח ב-11 באפריל אשתקד, היו את כל האלמנטים הנדרשים: שחקנית מוכרת מספרת בטור ב"וושינגטון פוסט" שבן הזוג שלה, אייקון הוליוודי עצום, נהג כלפיה באלימות. הוא, מצדו, מחליט לתבוע אותה בגין לשון הרע ועוד מבקש שהאירוע כולו יצולם, מאחר שהוא מבין שבעיני הציבור הוא פייבוריט ברור. השופטת נעתרת לבקשה, כשבמקביל נכנסים למיקס תנועת MeToo וסוללת משפיעני רשת. האם אפשר בכלל לחשוב על פוטנציאל גדול יותר לדוקו-טראש מהנה במיוחד?
קל היה לחשוב, אם כן, שצפייה ב"דפ נגד הרד", דוקו בן שלושה פרקים שעלה לאחרונה בנטפליקס, תספק לנו את יצר המציצנות, גם אם אנחנו מכירים את התוצאה הסופית של המשפט. אחרי הכול, לבמאית אמה קופר, שבשנה שעברה חוללה סערה עם "הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות", היו את כל חומרי הגלם מונחים לפניה. ובכל זאת, היא עמדה עם כדור במרחק של חמישה מטרים מול שער ריק והצליחה להחמיץ.
אם בדוקו על מרילין מונרו קופר חשפה הקלטות שלא נשמעו קודם, ניסתה ליצור סנסציה ושפכה אש למדורת הספקולציות סביב מותה של הכוכבת, הפעם המשימה שלה הייתה אחרת: להראות כיצד המציאות הנוכחית עתירת המשפיענים ותרבות הרשת מייצרת תרומה נרחבת, ולא בהכרח חיובית, לשיח המשפטי. מה שהחל כאירוע שנראה שכמעט בוודאות יסתיים בניצחונה של הרד הפך עם הזמן לכיתוב אישום ציבורי נגדה, עד לניצחונו המאוד לא מוחלט של דפ. גם אם קופר, וזאת ייאמר לזכותה, משתדלת לא לנקוט עמדה, הרי שמשתמע מהסדרה שדפ והרד לא עמדו מול 12 מושבעים (שיטה שזכתה ללא מעט ביקורות בעבר בזכות עצמה), אלא מול עשרות מיליוני גולשים שהביעו את דעותיהם הנחרצות דרך גרונם של משפיעני רשת.
המסר שקופר ביקשה להעביר פשוט לא צולח - נוכחותן של אושיות הרשת אמנם בולטת לאורך הסדרה, אבל השפעתן נראית נמוכה בהרבה מזו שיוצגה ב"לאכול את העשירים - סאגת גיימסטופ" שעלתה אשתקד. זה אפילו לא החיסרון הכי גדול ב"דפ נגד הרד". הבעיה המרכזית היא שקופר נותנת דרור לפרשנות פשטנית וחד ממדית על הליך משפטי, פרשנות שמרדדת את השיח סביב הדוקו עצמו אפילו יותר משהיא מרדדת את המציאות המוזרה שבה אנו חיים.
מקור כוחה של סדרת תעודה טמון בתיעוד הוויזואלי שבה. ככל שיש יותר ממנו, כך פוטנציאל הצמיחה והחדירה למוחם של הצופים גדול יותר. לפני חודש יצא לי לצפות בדוקו גרמני קטן ופחות מוכר, "גלאדבק: פרשת בני הערובה", שהסצנות המדהימות בו הפכו אותו לעוצמתי בלי צורך בהתערבות של הבמאי. אלא שגלאדבק היה סיפור פחות מוכר שהתרחש ב-1988 ב"כיכובם" של שני אנטי-גיבורים מתחתית החברה. כשלוקחים אירוע בקנה מידה עולמי כמו משפט דפ-הרד, שתועד בכל מקום אפשרי ונצפה באדיקות על ידי מיליונים בזמן אמת, צריך לייצר ערך מוסף,. כאן קופר כשלה טוטאלית.
אם ממקדים את הסדרה סביב תזת "היום משפטים מוכרעים ברשת ולא בבית המשפט", מחמיצים את התהיות המשמעותיות הרבות העולות מההתנגשות המעניינת לכשעצמה בין התובע לנתבעת. למשל, ניתוח מעמיק יותר של מומחי שפת גוף, שמסבירים מה בהתנהלות של הרד הפך אותה לכל כך לא אמינה, עד שאפילו ארגונים נגד אלימות במשפחה יצאו נגדה וטענו שהתנהלותה המבישה מחבלת במאמציהם. אפשר היה להיעזר גם בגורם משפטי בכיר שיסביר איך התייחסו במקרים פחות מתוקשרים, שדומים לסרטון שבו דפ זורק חפצים ומפסיק בתוקפנות את הצילום של זוגתו. ובכלל, גם במקרה שבו השניים התעללו זה בזה ולא ניתן להוכיח "מי התחיל", האם הטענה של הרד על כך ש"חוותה מערכת יחסים אלימה" משוללת מהיסוד ומצדיקה פסק דין לרעתה?
ב"דפ נגד הרד" אין מענה לשאלות הללו ואחרות. יש רק תיעוד צונן, יבש ומונוטוני של המשפט, עם רגעים של צהבהבות בגוון חזק, כמו הקקי שהשאירה הרד על המיטה של דפ, שהצליחו למשוך קצת תשומת לב לפני שקיעה מחודשת בשעמומון. האם למשפיעני רשת יש משקל בהחלטות במשפטים סנסציוניים? אולי יותר ואולי פחות, אבל לא זו הייתה אמורה להיות השאלה העיקרית ואפילו לא המשנית בסדרה. פרשנות מקיפה יותר לחומרי המקור הייתה, לדעתי, הכרחית פה. מכיוון שזו לא קיימת, במקום לראות את "דפ נגד הרד" פשוט תאתרו קטעים נבחרים מהמשפט ביוטיוב. כך לפחות ייחסכו מכם היומרות.