לפני חודש וחצי חגגתי יחד עם עוד אלפי ישראלים בהופעה של הזמר הבריטי מוריסי בגני התערוכה בתל אביב. זו הייתה הופעה לא פחות ממושלמת. בדרך להופעה עברתי ברחוב בו בוצע פיגוע דריסה ודקירה. תשעה ישראלים נפצעו בפיגוע, מתוכם חמישה במצב קשה. בחדשות אמרו שבמזל אף אדם לא נהרג, אבל זה כמובן לא עודד את האישה שאיבדה את העובר שלה בעקבות הפיגוע. ככה זה.
בסך הכל 2 ק"מ הפרידו בין האירועים, אבל הפיגוע שאירע כמה שעות לפני ההופעה כבר הספיק להישכח עוד לפני שהגיטרות החלו לנסר את הלילה. זו תכונה שמעידה על חוסן לאומי חזק, או על פסיכוזה קולקטיבית. מדינה שיודעת מדי שנה לצאת מיום אבל לאומי אל תוך חגיגות עצמאות, ומגישה במסך מפוצל פיגועים עם משחקי כדורגל. איך מוריסי שר על המדינה המיוחדת שלנו? "כל מי שמנסה לנצל אותך ולשלוט עלייך, הם רק מקנאים בך. תאהבי אותך כמו שמגיע לך, ישראל".
במשך עשרות שנים למדנו איך להתמודד עם שגרת פיגועים, גם תקשורתית. אפשר לדבר על "גל הטרור של 2023" שגובה הכי הרבה קורבנות מאז האינתיפאדה השניה, אבל בסופו של דבר מדובר בסטטיסטיקה. 15 הרוגים בשנה לא כואבים פחות מ-25 הרוגים בשנה. מעגל הדמים הזה כואב בכל פעם מחדש.
ההתנחלות בית חגי נקראה במקור על שם שלושת ההרוגים בפיגוע בחברון, ששמותיהם מרכיבים את השם חג"י. במהלך השנים היישוב הקטן, שכולל כ-700 תושבים, ידע לא מעט אירועי טרור קשים. בני זוג נרצחו בשער היישוב במוצאי חג השבועות ב-1994; נהג רכב הסעות ואחת הנוסעות שלו נרצחו ביריות בשנת 2000 (המחבל שוחרר כחלק מעסקת שליט); שני נערים בני 16 ו-17 נרצחו בשנת 2005 בזמן שעמדו בטרמפיאדה מחוץ ליישוב, באותה שנה נרצח גם קב"ט היישוב; ארבעה מתושבי היישוב נרצחו בפיגוע ירי בצומת בני נעים בשנת 2010, ובשנת 2016 נהרג אב לעשרה בפיגוע נוסף ליד בית חגי. אמש הצטרפה לרשימה הזאת הגננת בת שבע ניגרי - שנורתה למוות לעיני בתה. בכל המהדורות סיפרו על האישה המיוחדת הזאת, וגרמו לטרגדיה הנוראית ממילא להישמע אפילו יותר קשה.
כאן חדשות התייחסו להיסטוריה המדממת של היישוב, בכתבה קורעת לב של עמיחי שטיין, שציינה את העובדות היבשות. יישוב קטן, בן פחות מ-40 שנה, עם פחות מ-100 משפחות, שידע המון הלוויות. בערוץ 12 ו-13 שידרו את הליינאפ הרגיל של "יום של פיגוע". זה לא משנה אם זה בתל אביב או באזור חברון, הכל די ידוע מראש. תגובות פוליטיות, תגובות ביטחוניות, תגובות מדיניות והרבה סטטיסטיקה. אפס התייחסות לעובדה שמדובר בשגרת מלחמה לכל דבר.
רק בערוץ 14 חרגו מהשורות, כרגיל יש לומר, אבל הפעם בצורה מפתיעה הם חרגו דווקא שמאלה. אולפן "הפטריוטים" הידוע לשמצה היה היחיד בין כל ערוצי התקשורת בו דיברו בצורה ברורה ומפורשת על הכיבוש הישראלי בשטחים, ועוד דווקא בתקופת פיגועים שפוגעת בעיקר במתנחלים.
הפאנל של ינון מגל היה המקום היחיד בטלוויזיה הישראלית בו הציגו אמש את העובדה שמאז 1967 נבנו מאות אלפי יחידות דיור בשטחים, דבר שרק הגביר את הטרור הפלסטיני. "ההתנחלויות הם פגיעה במדינת ישראל", נאמר שם, "רוב המשרתים בצה"ל נמצאים בשטחים הכבושים על מנת להגן על ההתנחלויות שלא יחזיקו מעמד יום אחד, בלי אזרחי ישראל שיושבים במודיעין, תל אביב, ירושלים המערבית, חיפה ומקומות אחרים. המתנחלים לא יכולים להיות שם דקה אחת בלעדי אזרחי ישראל שחיים בקו הירוק, והם פגיעה בביטחון ישראל". זה ציטוט מדויק. בחיי.
הדובר היה מוסי רז, המזוכיסט התורן שהתיישב על תקן "שמאלן המחמד" (שמתחזק לרוב הביביסט המסור אלדד יניב), שלא מקבל יותר מדי אפשרויות לדבר בפאנל - אבל כשהוא מצליח לגנוב דקת מסך, הוא פשוט יורה צרורות של טענות שלא היו מקבלות במה בשום ערוץ אחר. "ההתנחלויות הן פגיעה בציונות", הבהיר רז, "הציונות הגדירה את מטרתה כמימוש הגדרתו העצמית של העם היהודי על פי משפט הכלל והחוק הבינלאומי. אבל עזבו את החוק הבינלאומי, מה עם החוק הישראלי? לפי החוק הישראלי הם לא חלק ממדינת ישראל. למה אין סיפוח?". אפשר להתווכח עם הדעות של מוסי רז, אבל בשביל לעשות את זה קודם כל צריך להשמיע אותן, והעובדה שצריך להרחיק עד לערוץ 14 היא תעודת עניות בעיקר לערוצים האחרים.
בפאנל של מגל כמובן מיהרו להגחיך את הטענות של מוסי רז, ויותם זמרי בפיקחותו הנבזית הציג אותו כהוכחה לכך שאין אלטרנטיבה שלטונית בישראל (כאילו בין ממשלת עם סמוטריץ' ובן גביר למוסי רז אין ים שלם של אפשרויות קיצוניות פחות, מימין ומשמאל) - אבל עדיין עדיף פאנל בו אשכרה נותנים במה לדעות שמאל, מאשר ההתקרנפות הקבועה של פוסט-פיגוע שמשדרים בלופ בערוצי המיינסטרים.