"ולך יש בת זוג?", שאלה נעם בהומור את משה. קיבלנו צמרמורת מהתשובה שלו

יום של קצרי תקשורת נופל על הזוגות בחתונמי: תומר מתעצבן על יואנה שעצבנית עליו כי היא לא מבינה למה הוא עצבני עליה, עינב עצבנית על כך שרז לא מתעצבן, נעם ומשה מעצבנים הדדית ברגיל, ורק טל ורון בסדר, כי עושים מה שהוא רוצה.

וולקאם יבנה: מפגש עם מתווך דירות ביבנה נועד להדליק אותנו על פארק החבלים וטריקות שקטות. אומרים שירח הדבש של זוג מאוהב נמשך כשלושה חודשים, אבל בשביל רון וטל זה יותר מדי; הם מעדיפים לקבור את הסקס אפיל בהקדם האפשרי לתוך דירת שלושה חדרים ויוגה תינוקות. יש לי תחושה שאפילו הביציות המוקפאות של טל בסטרס מהקצב.

במקביל, ואולי מתוך דחף לא מודע להגן על מה שנותר ממנה, טל מחליטה להגשים חלום ולהקים עסק משל עצמה. וחלומות מגשימים ברמת השרון. רון דווקא מפרגן לה, למשך עשר דקות שלמות, ומשם מנסה להוריד אותה מהתכנית בהדרגה. בהתחלה הוא עושה את זה בעקיפין, עם ההצעה שיגורו בגדרה. טל נחרדת מהמרחק, אבל חשוב יותר מהמרחק, הוא אומר, שהמשפחה שלו נמצאת בגדרה. וזה אחרי שהרחיק אותה בקלות שיא מאביה הגוסס. כמה נוח שרק השיקולים שלך חשובים.

אחרי שסיכמו בקלילות כי טל תתנתק מחייה הקודמים לטובת רון באופן חד צדדי לחלוטין, זה הזמן - אתם יודעים בדיוק למה - נכון מאוד, הרצאה של רון על טופאק. מי היה מאמין שלרון יש עוד תחומי עניין מלבד יצירת ילדים. הוא עוצר את השיר כל משפט שני, מנתח ספרותית, מוסיף הערות ביוגרפיות - כיתת האמן בתדר שאיש לא נרשם אליה. נשבעת, אם עוד פעם אחת רון יעצור את השיר לצורך תרגום לעברית, טל הולכת ל - סתם, היא תמשיך לחייך.

על ה"ספקות" שהתעוררו אצל טל רון מדבר עם יעל, בטון של מנהיג כת שמודאג מבת קהילה סוררת. האתגר הכי גדול שלו, הוא אומר, זה המגורים. מגורים שהוא הכתיב לאורך כל הדרך. תגידו, איך יעל לא מזהה את כל הנורות האדומות שאנחנו רואים מהצד? המומחים יכולים להתבכיין אלף פעם על כמה הצופים והתקשורת ממהרים לשפוט, ומה-שרואים-במצלמות-זה-לא-כל-התמונה, אבל בסופו של דבר, אין לנו אלא להיות ניזונים ממה שהתכנית עצמה בוחרת להראות לנו. ומה שרואים בה נראה כרגע רע מאוד, באשר לשניים האלה.

לרון לקח בדיוק חצי פרק לשכנע שהוא מפרגן להחלטה עצמאית של טל, אבל בסופו של דבר הוא אומר את דברים כפשוטם: רמת השרון מפריעה לו. ליתר דיוק, מפריע לו שיש לטל פינה פרטית משלה, ושהיא נאחזת בה. יעל מצדה מגבה אותו, ואיך אם לא באמצעות ציטוט מן המקורות, שהרי אין כמו התנ"ך מדריך לזוגיות בריאה. מהיוצרים של אדם חווה, דוד ובת שבע, דוד ומיכל, דוד ובאופן כללי דוד. "צריך לחתוך בבשר החי" אומר לה רון בדרך הביתה, ואתן יודעות למה הוא מתכוון. כולנו זוכרות את סצנת המנגל.

רק אבא יכול להעניק לך עצות זהב כגון "להיות שמחה", וכך גם אביה של יואנה. איכשהו, היא עדיין מוטרדת מסימן שאלה המרחף על הקשר בינה לבין תומר. הוא לא לגמרי סגור על עצמו ולכן גם לא יכול לתת לה את כל האישורים שהיא כמהה להם. חברה שלה, מהחזית האחרת, מעודדת לזרום עם הלא נודע, עוד עצה שאין באמת מה לעשות איתה. והאמת שבשלב הזה של קשר, אין ממש מה לעשות עם זה מלבד לבלוע את הלקרדה, כמו שאומרים שכנינו מהערוץ המקביל. אין אלא לחכות לשלב ודאי יותר, רק כדי לגלות שהחיים, מטבעם, הם רכבת ארורה של אי ודאות. ופרסומות לרכבת הקלה.

לדעת תומר, יואנה חזרה זעפנית - כי זו פעם ראשונה שהאנרגיה שלה תואמת לשלו. כבר זמן מה הוא מסתובב עם פרצוף סמי-תחת, כאילו הכל בסדר, אבל מבאוס כזה, רק שאין לו סבלנות לאנרגיות כאלה מכיוונה. לא כל כך הבנתי למה, אבל מהר מאוד היא מתנצלת על זה (על מה? באמת, על מה?), והם יוצאים להרפתקת טרקטורונים, פעילות שעליה מתבססים 1% מהדייטים בעולם ו-50% במימד החתונמי.

מסיבה עלומה כלשהי, נסתרות הן דרכי המוח האנושי, נהיגת אקסטרים בכלי רחב משוגע עם חיים משל עצמו ובדרך חתחתים מעוררת ביואנה חרדה. זה מוביל אותה לספר לתומר על החרדות שנכנסו לחייה לפני מספר שנים, והנה, התגלה הסוד הגדול שיואנה מחזיקה, היא ומרבית המין האנושי. חלילה לי מלזלזל בחרדות; אנוכי חרדתית למהדרין. ידוע לי שהתקפי חרדה הם התמודדות נפשית, איך נאמר, מחרידה.

השיתוף שלה יפה וכן, אבל, אני שואלת, לאן הגענו, אם וידוי על חרדות הוא החומר העסיסי ביותר שממנו עשויים הפרומואים? תוחזר הדרמה בחתונמי לאלתר. היא לא חייבת להגיע מצד יואנה. יכולות לתפוס את האחריות על זה גם ג'ובאנה, לילי, מריה, דריה, או כל אחת מחשפניות האלטר-אגו ששלפה יואנה במשחק התפקידים המשונה על הדשא לאחר מכן, סצנה אחת מתוך מגוון הפרק שגרמו לי לתהות, למה זה שרד חדר עריכה.

בין נעם ומשה אירע פיצוץ נוסף, גם הוא מחוץ למצלמות, שהרי אנחנו בעונת הקונספט של חתונמי "מדברים על זכרונות". מה שעולה מסיכומי האירוע הוא שמשה הוריד רק את הבגדים שלו מחבל הכביסה וזנח את שלה, פאשלה שהייתה יכולה להסתיים בהתנצלות, אבל האגו של משה לא נתן לו, ועכשיו מבחינת נעם הריב הוא בכלל לא על זה, אלא על חוסר המסוגלות של משה לקבל ביקורת. בחדר המומחית נאנח משה, "אני לא יודע איך לצאת מהסיטואציה הזאת". אני יודעת איך: תגיד "צודקת". ארבע מאות שקלאת ביציאה, תודה.

נעם באמת צודקת כאן: בעיות התקשורת שלהם לא מונחות רק עליה. משה באמת לוקה ביכולתו להתמודד מול ביקורת. הפתיל שלו קצר, הוא גורם לסביבה ללכת לידו על ביצים והוא יודע את זה. הבעיה, שגם הוא צודק: נעם משליכה עליו לא מעט מחוסר הביטחון שלה. אבל, וזה חתיכת אבל, אין האחד מבטל את השני. זה שנעם חסרת ביטחון, לא אומר שמשה לא תוקפני. ובזמן שנעם עסוקה בעבודה עצמית, משה נתלה במגרעות שלה בשביל להתנער משלו.

אחרי כמה שעות של ברוגז, היא מחליטה להילחם על הקשר. "זו זוגיות", היא אומרת, "זו אהבה". אני לא בטוחה על מה היא מדברת, אבל נרקם לה קשר יפה עם סופה. גם משה חוזר בסוף הביתה. את הנסיעה לחברים שלו נעם מנצלת לשיחת גישור, במסגרתה היא נוקטת טקטיקה חמודה למדי, ומספרת שהיא מבואסת כי "רבתי עם בן זוג שלי". האווירה מפשירה, הם צוחקים. "ולך יש בת זוג?", היא שואלת. דממה. "יש לי בת זוג כרגע". כואב לי בקרינג'.

כוח העל המפוקפק של נעם הוא עבודה סוציאלית. ברגעים של פגיעות היא עוטה על עצמה את תחפושת גיבורת העל הזו, שאני מדמיינת בבגד גוף מויצ"ו וגלימת מפת שולחן. "אני לא מוותרת עליך, כי אני יודעת מה אתה יכול להיות", היא אומרת למשה, כאילו היה תלמיד שלה במתמטיקה 3 יחידות. משה מתעצבן. גם אני הייתי מתעצבנת. טוב שנעם מתעקשת לעמוד על שלה ומסמנת גבולות ברורים (שהוא מזלזל בהם, אגב), אבל לא צריך להתיימר לתת לו ליווי מקצועי. זה גם לא מאוד סקסי, אבל אחרי משחק התפקידים של תומר ויואנה, קטונתי.

במפגש עם חברים של משה, משהו משתחרר. הוא קורא לה "אשתי", היא נרגעת, שניהם מרעיפים זה על זו מילים טובות. וואלה, פתאום הם עוברים לי כזוג. זוג שבור כזה, של אחרי חמש שנים ושש פרידות, אבל אולי בכל זאת? סופה גם ככה בחרדת נטישה, אולי תישארו בשביל הילד?

על האתנחתא הקומית אמונים רז והמילמולית, שהפעם זכו סוף סוף גם לקו עלילה משלהם. הכל מתחיל בגילוי שעינב היא מתפעלת-הווייז הגרועה ביותר בעולם, וזו פעם ראשונה שאפשר לראות את רז כמעט, אולי, לכאורה, מתעצבן עליה. רז ניחן בסובלנות אין קץ. תנאי השטח לא מפסיקים לאתגר אותו: פיקניק גשום, ערפל, ברקים, יללות, צווחת עורב, הופעת אורח של המכשפה מבלייר - אבל רז, שום דבר לא יזיז אותו מהפיניק. בחיי, מאז איתמר עונה 4 לא ראיתי כזו מסירות לשקשוקה.

אחרי כל זה, הם מגיעים לאוטו כדי לגלות שעינב איבדה את המפתחות. משום מה היא זו שעצבנית מביניהם, ואפילו בדיחות הקרש של רז לא מצילות את הסיטואציה, כי לעינב אין סבלנות לרוגע-לך. היא יכולה הייתה להתנצל פשוט על אובדן המפתח, אבל במקום זה, מתעצבנת על שהוא לא עצבני. תראו מה זה, ועוד אומרים של-AI אין רגשות.

בשיחה עם יעל מתחיל להתבהר שורש התסכול של עינב. לדבריה, היא מחפשת אצל רז ביטוי חזק יותר של רגש. גם אהבה, גם עצבים, גם אכזבה - הכל. אפילו לה משעמם כל הבסדריות הזו, והיא אפילו לא זו שצופה בהם מהבית. יעל קולעת פה בול: רז לא מספיק כן עם עינב, אבל גם היא לא. הנה, את כל מה שישב לה על הלב היא החסירה ממנו.

זוהי עוד הזדמנות של יעל להביא את הדרמה לטיפול והיא מזמנת את שניהם להתכתשות על הספה, אבל הרובוטים פשוט מסרבים לריב. ביקשנו עצבים, וזכינו לעוד סימולציה של תקשורת מקרבת. לטענות של עינב על החסמים הרגשיים שלו, רז עונה: "לרוב זה כי אני דפוק". תשמעו, הבחור הזה צריך ללמד גברים דייטינג, אני לא צוחקת. כמו בית ספר לפיתוי, רק סביר מוסרית.

אם כן, זהו פרק דרמטי ראשון של הרובוטים - והדרמה היא שאין דרמה. אי אפשר לכעוס עליהם. אחרי הכל, אלה הרובוטים. אבל כמו עינב, גם אני הייתי שמחה לראות אותם רבים קצת. לא משהו אסון, רק קצת, משהו. כשזה יסתיים, מבטיחה, נאכל כולנו רוגע-לך.