לפני כשנה וחצי, ציינו בארצות הברית מאה שנה למה שנחשבת בת המצווה הראשונה בתולדות הקהילה היהודית המקומית. העובדה שציון הדרך הזה הגיע בשלב כה מאוחר, ואחרי הרבה טקסי בר מצווה, מלמדת כמובן על האפליה נגד נשים והדרתן - נושא שלמרבה הצער עדיין רלוונטי במקומות מסוימים.
בהמשך לכך, גם הייצוג של טקסי בת המצווה בתרבות הפופולרית פיגר מאחור. טקס בר המצווה הראשון בתולדות הטלוויזיה האמריקאית הגיע ב-1966, בפרק נפלא של "המופע של דיק ואן דייק", אחת מן הסדרות הפופולריות באותה תקופה ואחד הסיטקומים החשובים בכל הזמנים. בשביל לראות בת מצווה בסיטקום, היה צריך לחכות 15 שנה נוספות. זה קרה ב-1981 ב"Archie Bunker's Place", המשכון של "הכל נשאר במשפחה" שהיה הרבה פחות פולחני מאשר הסדרה המקורית.
בשנים האחרונות, המצב התחיל להתאזן, ואנחנו רואים יותר ויותר בת מצווה. "Pen 15", למשל, העמיד את הטקס הזה במרכז מה שהתגלה כאחד הפרקים המרגשים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית העכשווית. עכשיו מגיע גם הסרט "את מה זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי", שעולה בנטפליקס בסוף השבוע, ושמו מסגיר את עלילתו.
על הקומדיה הזו חתומה חברת ההפקה של אדם סנדלר, שיש לה חוזה ארוך טווח עם נטפליקס, וכבר סיפקה לשירות הסטרימינג שלל להיטים. הייחוד הוא, שהפעם כל המשפוחה משתתפת בפרויקט של הכוכב: לא רק הוא עצמו, אלא גם זוגתו ג'קי ובנותיו סאני וסיידי.
נוסף לכך, אפשר לראות כאן גם את עידו מוסרי, חבר ותיק של אדם סנדלר שגם בו כבר אפשר לראות חלק מן המשפחה. הוא מגלם תקליטן בשם שמולי, ומופיע לכמה דקות בלבד אבל נמצא ברוב הרגעים החשובים של הסרט. זה לא השיאים של גל גדות, ועדיין מדובר בהישג מכובד לשחקן ישראלי.
הסרט מבוסס על ספרה של פיונה רוזנבלום, שיצא ב-2005 ולא הצלחתי למצוא אפילו בחנויות יד שנייה. העלילה פשוטה: זהו סיפורן של סטייסי פרידמן, בגילומה של סאני סנדלר, ולידיה רודריגז-כץ, אותה מגלמת סמנתה לוריין. הן החברות הכי טובות ועושות הכל בשותפות מלאה, ומתכננות גם לחגוג את עונת בת המצווה ביחד, אך משהו מערער את ההרמוניה: שתיהן מאוהבות במלך הכיתה. אז, אחת מהן עושה משהו בלתי נסלח, האחרת מגיבה במעשה עוד יותר לא נסלח - ומה שהיה אמור להיות חגיגה כפולה, הופך למפח נפש גדול.
בתקופה כזו, בה מתנהל דיון סוער מתמיד סביב יהודים בהוליווד, מעניין קודם כל לדבר על הסרט מהזווית הזו. ובכן - מזמן, אם בכלל, לא ראיתי ייצוג כל כך מרתק של יהדות במוצר הוליוודי.
להוציא מקרים חריגים, הוליווד נוהגת להציג את היהדות כמעין אתנחתא לא שגרתית, כתלבושת חוץ גופנית. בדרך כלל היהודים הם דמויות משנה, ואם הם הדמויות הראשיות, הרי שהן מתנהלות בצורה שאין לה שום קשר ליהדות שלהן, ואז עוצרות למשך סצינה אחת או פרק ספיישל אחד כדי להיות יהודיות ולעשות בת מצווה או סדר פסח. במקרים גרועים יותר, שחקנים גויים מגלמים יהודים ושמים פרוטזה על האף כדי להנכיח את יהדותם. לא כך ב"את מה זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי".
כאן, כמעט כל הדמויות יהודיות, ומגלמים אותם שחקנים יהודים. פה זה לא המקרה של "אופנהיימר" בו בשביל לשכנע את הקהל שהגיבור היה גם יהודי וגם חתיך מלהקים לתפקיד הראשי אירי שנראה כמו אירי. כאן, החתיך של השכבה מסתובב עם מגן דוד לאורך כל הסרט, ולעתים גם עם כיפה. מהותי מכך, היהדות פה היא לא ריטואל, גימיק או קוריוז - היא חלק בלתי נפרד מרקמת החיים של הדמויות, מעורבבת עם שאר האלמנטים של החיים בעולם המערבי.
בניגוד לרוב סרטי ההתבגרות עם זיקה יהודית, למשל "אלוהים זאת אני מרגרט" שיצא השנה, פה הגיבורות לא מתלבטות אם הן נוצריות או יהודיות - היהדות שלהן טריוויאלית, ומובן מאליה. העובדה שיעשו בר מצווה לא פתוחה לוויכוח מבחינת ההורים שלהם, והם אפילו לא מרגישים צורך לשאת נאום ארוך על השואה ועל גורל עם היהודי כדי לנמק זאת.
כשילדות הבת-מצווה מדברות עם ילדות קטנות יותר, אחת מהן מספרת לה שההורים שלה התנו את הרשות לשחק במשחקי וידיאו בכך שתלמד איך לעשות קידוש, וכשהן מדברות עם נשים בגיל העמידה, אלה משלבות בדיאלוג מילים בידייש בשיא הטבעיות. היהדות כאן, כמו שאומרים באנגלית, קז'ואל לגמרי, ומהווה חלק אינטגרלי מכל אספקט בחיים: השפה, הלבוש, החינוך, תרבות הפנאי. לא מטילים בה ספק, לא עושים ממנה עניין, לא מסבירים אותה ולא מתנצלים עליה.
זו גם יהדות מכילה, מגוונת ורפורמית. לילדה אחת קוראים פרידמן אבל לחברה הטובה שלה קוראים רודריגז-כץ. אימא שלה יהודייה ואבא שלה היספני. מי שמדריכה אותן לקראת הבת מצווה היא רבנית עם חוש הומור פרוע, כיפות צבעוניות וסטייל משגע, בגילומה של הקומיקאית שרה שרמן.
כל זה לא אומר שמישהו מקל ראש ביהדות. להיפך, בין השאר, הסרט הוא גם תשובה לזלזול של הזרם האורתודוקסי באחיהם הרפורמים, והמחשה עד כמה המורשת היהודית מרכזית ביהדות הרפורמית. בהמשך לכך, באחת הסצינות, שתי דמויות מתנשקות על במת בית הכנסת, ובתגובה לכך זוכים לנזיפה חמורה ביותר.
השוו את זה לקטע ב"לשחרר את שולי", בו אחד הגיבורים היהודים משלשל בתא וידוי של כנסייה, והסרט מציג את המעשה כדאחקה משעשעת שעוברת בלי תגובה או חרטה. איזה פער בין הזלזול של הקולנוע הישראלי בדת, לעומת הכבוד שרוחשת לה היהדות הרפורמית בארצות הברית.
כיוון שהסרט לא מתעכב על השאלה מיהו יהודי, זה מפנה לו זמן לדון בשאלות אחרות - הוא עוסק בהתבגרות ובאחווה. לידיה וסטייסי יצטרכו ללמוד איך להתעלות מעל הבן שהפריד ביניהן, ולהבין שהחברות ביניהן חשובה יותר מכל בחור, וכך יהיה תמיד. בגיל 12 - ובכל גיל אחר.
הסרט מלמד את השיעור הזה בצורה סוחפת, משעשעת ומרגשת, ובעיקר - בגובה העיניים. הוא לא מתנשא מעל הדמויות או מעל הקהל, לא מנסה להיות צעיר ועדכני בצורה פאתטית וגם לא מרגיש מנותק. הוא נמשך קצת יותר מתשעים דקות, ומהנה לכל אורך הדרך - מזמן לא ראיתי סרט בנטפליקס בלי שהתחשק לי לעצור אותו אפילו לשנייה. עונג צרוף.
זה קורה הודות לסופר-גרופ של בעלות המלאכה שהתאספו כאן: התסריטאית אליסון פק, הבמאית סמי כהן, המוזיקאית אסתי חיים שאחראית לפסקול, והשחקניות הנפלאות.
בידיעות המקדימות לקראת צאת הפרויקט הזה, הציגו אותו כ"סרט החדש של אדם סנדלר", ואמנם הוא משעשע כתמיד בתור אבא של סטייסי, הדמות שמגלמת בתו, אבל האמת שבסופו של דבר הקומיקאי הוותיק די שולי כאן. מי שנמצאות על המסך ביחד או לחוד 90 אחוז מהזמן ומחזיקות את הדרמה ואת הקומדיה על כתפיהן הן השחקניות הצעירות. סמנתה לוריין וסאני סנדלר עושות עבודה יוצאת מן הכלל, מקסימה וכובשת. מדובר בשתי כישרונות שמתפוצצות כבר בתפקיד הגדול הראשון שלהן, וזה בטח לא יהיה האחרון.
עד היום, סאני סנדלר היתה ידועה כבתו של אדם סנדלר. מהיום, אדם סנדלר יהיה ידוע כאבא של סאני סנדלר.